מצטערת, נכון שפורים היום וצריך לכתוב קליל, נכון שנהוג שכל העיתונים לובשים אווירה מצחיקה ומבודחת, הכול צבעוני וצוהל.
לא רוצה.
לא רוצה להדחיק הצידה את האמת המרה על סיפור המגילה. לא רוצה להסיח את הדעת בתחפושות ושתייה מוגזמת. וגם אם ממש הייתי רוצה, אני פשוט לא מצליחה.
בכל שנה מחדש. מגיע פורים, ואני מיד חושבת עליה. אסתר.
אני מדמיינת אותה ביום הראשון שלה בביתן המלך, רגע אחרי שהיא נלקחת מבית מרדכי.
רגע אחרי שהכרכרה המלכותית עצרה ליד ביתה ושומרי בית המלך לקחו אותה איתם, בלי שתיקח איתה דבר, שום זיכרון מביתה. אני רואה אותה יושבת בנסיעה, מנסה בכל כוחה לבלוע את הדמעות, לא להישבר עדיין, להמשיך לאחוז באמונה שזה רק חלום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה שמותר לאלמנה: כשהתקינות הפוליטית יוצאת מהמשחק
– על חטא שחטאנו? כנראה שלא
– כך השיגה (גם) אותי הקורונה
אני רואה אותה מגיעה לשם, ומיד שוכבת על מיטתה הגדולה, באחד ממאות חדרי הארמון. בחדרים הסמוכים יושבות עוד בנות ונשים כמותה. הן אולי משוחחות ביניהן, מתבדחות, אולי מתרגשות מן המעמד, חלקן בטח בוכות על מר גורלן. ואני צופה בה, באסתר, בשקט שהיא נדרשה לשאת כדי לשמור על סודה.
אני מניחה שהיא מבוהלת ומפוחדת. מבינה לאט־לאט שעליה להתחיל להרוג את החיים שחיה. לשכוח מהם. לוותר עליהם. אני מדמיינת אותה פורמת את חלומותיה בזה אחר זה. כמו שמלה עתיקה ויפה שלבשה בגאון שנים ארוכות, וכעת לא תוכל עוד ללבוש.
היא נוצרת ברוחה את חייה ברחובות היהודים, לצד מרדכי. את הריחות הנעימים של ההכנות לשבת. היא מנפצת בדמיונה את הילדים שחלמה ללדת, את השמחות המשפחתיות שלא יהיו, את הקרבה לכל מה שהיה מוכר וידוע לה, עד ליום המר שבו נלקחה בעל כורחה למציאות שלא בחרה.
מלך שלא בחרת בו
אני מכירה את החושך הזה. פגשתי בו. בנסיבות שונות אומנם, אך כואבות לא פחות.
אני מכירה את רגעי האימה האלו, שבהם כל מה שסביבך כבר אינו מה שהכרת. אני מכירה את המבטים האלו, הזרים, המובילים אותך בין החדרים. המלווים אותך אל מחוץ לחיים שהכרת, לחיים אחרים שצריך ללמוד מחדש אפילו לנשום בהם.
אני צופה בה, באסתר, השרויה בחדרה, בלי יכולת לדעת מה מתרחש שם בחוץ, בעולם הישן. בלי תקווה, בסביבה זרה ומנוכרת כל כך.
והיא תקום בבוקר למחרת. היא תובל, בעל כורחה. יחד עם עוד כמה וכמה כמותה.
יטבילו אותה בבשמים ושמנים והיא רק תרצה לבכות. יובילו אותה לחדר האיפור, ידרשו ממנה לנגב את הדמעות ולשמור על חיוך כי עצב עושה קמטים והמלך לא אוהב נשים קמוטות.
ידרבנו אותה, יעודדו, מה קרה לך אישה? למה שלא תנהגי כמו שאר הנשים פה? למה לא תנצלי את מעמדך החדש ותתייפי בכל השפע שניתן לך?
אבל היא, היא תשתוק. היא תשמור על גופה ועל עצמה. היא תשמור על סודה. כפי שביקש ממנה מרדכי.
אני חושבת עליה ולא יכולה לשאת את הבדידות הזו והפחד. לו רק הייתה לה שם חברה שתוכל לפרוק מולה את מכאוביה. מישהי שתוכל לנחם אותה, שתזכיר לה שהיא עוד תדע מה ייעודה בעולם, שהכול בשליטה.
וביום ההוא, כשהמלך בוחר בה מכולן. ביום שהיא מבינה שגורלה נחרץ עליה. מלכה, כן, אבל למלך שלא בחרה.
מלכה שהייתה בשמחה מוותרת על גדולתה.
ליבי יוצא אליה, ברגע הזה, כשמניחים כתר על ראשה וכל מה שהיא רוצה הוא לקרוע מעליה את בגדי המלכות. ללבוש שק ואפר. אני רוצה להגיד לה, אסתר, את מלכה, לא כי נישאת בעל כורחך למלך. לא כי לבשת מלכות וכתר על הראש.
את מלכה כי ידעת ברגע הנכון להתנער מאבלך. כי למרות תלאות חייך, למרות הסיבוב החד הפתאומי במסלול, לא נפלת, אחזת חזק במושכות וניתבת את עצמך למקום יציב.
ידעת להפוך את הסיפור האישי שלך, הכואב, הבלתי מוצדק, ולמנף אותו לטובת עמך.
את מלכה ואני, קטנה שכמותי, בכל שנה מחדש לומדת ממך.
לא קל להתבונן במשבר של מישהו אחר. בטח לא כשאת בעצמך באמצע אחד כזה. לא קל לראות אותו שוהה בחושך הנורא ומצליח להתנער ולהפוך את החושך לאור.
את המשבר שלך, אסתר, קשה לי לפספס. כי אפילו בזמן שכולם בערי פרס ומדי שמחים וצוהלים על הצלתם, על שהצלחת בחכמתך וגבורתך להפוך את גורל עמך, את עדיין שם. בבית המלך. צופה בשמחתם אך עדיין בתפקיד. כל כך היית רוצה להיטמע בהמון הצוהל והחוגג, להכין עוגות ומגדנות כדי לחגוג את הישועה שבאה על עמך.
אני לא יודעת אם העלית על דעתך, אסתר, שעוד שנים על גבי שנים אחרי מעשייך ההיסטוריים, עדיין ישב העם היהודי ויקרא אותך, יתפעל ממך. יקשיב למגילה בנשימה עצורה וינשום לרווחה ברגע ההצלה. אני לא יודעת אם ידעת כמה העם שלך, צאצאייך, יעריכו ויודו להשם על מי ומה שהיית למענם. אני לא יודעת אם את או מרדכי דמיינתם שבפורים תשפ"א, נשווע סוף סוף לחזור לחיים רגילים, ולא בגלל אויב אישי. לא בגלל גזרות שמד קשות מעם רודף.
אנחנו בשנה מאתגרת, אסתר. פתחנו אותה במוצאי פורים, בדיוק לפני שנה. אבל בזכותך. בזכות שכמותך, אני מאמינה שגם הפעם, רווח והצלה יעמוד לנו
והכול יתהפך לטובה.
