המפגש הראשון שלי עם האלוף – מהשבוע במיל' – מוטי אלמוז היה בתפקידו הקודם־הקודם כראש המנהל האזרחי באיו"ש. לפגישה הוא הגיע עם גיליון של מוסף "צדק". "אני רוצה להגיד לך שקראתי את התחקיר שלך על צו שימוש מפריע, וביום ראשון הנחתי אותו על השולחן בישיבה שעשינו עם אלוף הפיקוד. ראה על איזה צווים אנחנו חותמים, אמרתי לאלוף. אני איש הנדסה קרבית, לא משפטן, וכשהמשפטנים היו מביאים לי צווים לחתום אמרתי לעצמי מה אני מבין בזה, הם משפטנים, הם בטח יודעים מה שהם עושים. אבל כשקראתי את הכתבות והקשבתי למתיישבים התחלתי להבין שיש גם זווית אחרת, שיכול להיות שאנחנו עושים פה עוול גדול".
האסימון של אלמוז התחיל ליפול סביב בג"ץ צורים 2000, שבו נדחף הקצין הבכיר שלא בטובתו לתפקיד אחשוורוש שחותם על כל מה שנותנים לו. "צורים 2000" הייתה חברה שעסקה בגאולת קרקעות ביהודה ושומרון. היא רכשה קרקע באזור אריאל, ונגררה למסלול הייסורים הקבוע שעוברים יהודים המבקשים לקנות קרקע באזורי לב הארץ. תקנות המפקד הצבאי באיו"ש קובעות שמי שרוכש קרקע חייב לקבל אישור לעסקה מקמ"ט מקרקעין במנהל האזרחי, ורק אם אישור כזה מתקבל הוא יפגוש את סריסי "הועדה לרישום ראשון", שיעשו לעסקה בדיקת חורין וסדקים מדוקדקת.
המשפטנים יבררו אם הפלסטיני המוכר הוא אכן הבעלים היחידי, אם המסמכים שלו נחתמו בטבעת המלך ואינם מזויפים, הם ישלחו רצים דחופים לבדוק אם אין בכפרים באזור מי שמפקפקים בבעלות המוכר, וידרשו ממנו להוכיח שאין לו אחות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למחנה השמאל דרוש אפיפיור חילוני
– יותר ימינה: סמוטריץ' דורש מקק"ל לא להנציח את הגושים ביו"ש
– תושבי הנגב זועקים: עד כאן לפשיעה
אלא שבמקרה הזה הרוכשים לא זכו להגיע לוועדה לרישום ראשון. קמ"ט מקרקעין גרר אותם שמונה שנים תמימות לפני שהואיל להתייחס לבקשה, וכשסוף סוף התייחס, הוא תלה אותה על עץ גבוה חמישים אמה. אחת העילות לפסילת העסקה הייתה "קשיים בזיהוי המוכרים". אגב, בהמשך התברר שה"קשיים" הללו היו ספרה במספר הזהות של המוכר, שהתחלפה בספרה אחרת באחד הטפסים.
הרוכשים ערערו לוועדת הערר – גוף שיפוטי שיושב במחנה עופר. שם התרחש ונהפוך הוא. הוועדה קיבלה את עמדתם וטענה שהעסקה נערכה כדין, והוסיפה שאם ישנן בעיות הן תיבדקנה על ידי הוועדה לרישום ראשון, ולא על ידי קצין מטה במנהל האזרחי שאיננו ערכאה שיפוטית ואין לו כלים להכריע. אלא מה, ראש המנהל האזרחי החליט לדחות את ועדת הערר. מבחינתו, כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב.
אמנם ראש המנהל האזרחי היה חתום בפועל על ההחלטה, אבל מי שבפועל קיבל אותה מאחורי הקלעים היה יועמ"ש איו"ש. התברר שבמשך שנים רבות ראש המנהל האזרחי לא היה יותר מחותמת גומי של יועמ"שים לדורותיהם, שלא ממש נטו חיבה למתיישבים. הרוכשים הנבוכים הגישו עתירה לבג"ץ. זו כצפוי נדחתה, אולם בהערת אגב נזפו השופטים במערכת הצבאית שממררת את חיי היהודים בממלכה.
מנזיפת השופטים עלה שראש המנהל פועל בניגוד עניינים מוסדי. הוא גם שולט באופן מוחלט בהחלטותיו של קמ"ט מקרקעין, וגם יכול לדחות את הביקורת השיפוטית על אותה החלטה. בשורה התחתונה, אין מעליו ביקורת שיפוטית אפקטיבית. עוד כתבו שופטי בג"ץ שמריחה של שמונה שנים באישור מנהלי של עסקה היא עינוי דין: "תקופה זו מדברת בעד עצמה, או ליתר דיוק, מדברת נגד עצמה".
אלמוז "ניצח" בבג"ץ, אבל יומיים לאחר מכן התייצב בפני ועדת השופט אדמונד לוי ("הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון") ושטח כתב אישום חריף נגד המערכת שהוא חלק ממנה. מה שעורר את חמתו אפילו יותר מבג"ץ צורים 2000, היו צווי שימוש מפריע שעליהם חתם, שהובילו לגירושם של חקלאים יהודים מנחלותיהם.
תגיד, שאל אלמוז את השופט לוי, נניח שחבר קיבוץ דן נוסע לחופשה בחו"ל, חוזר לאחר 30 יום ומגלה שמישהו נטע אוהל בחצר שלו והחליט לגור בו. מה הוא צריך לעשות. מאוד פשוט, ענה לו השופט, ללכת למשטרה ולהגיש תלונה. אוקיי, ומה תענה לו המשטרה? הקשה אלמוז. שילך לבית המשפט בקריית־שמונה, והשופט יברר אם לפולש יש טענת קניין. אבל למה הוא צריך ללכת לבית המשפט, שאל אלמוז. הרי מאה אחוז מקרקעות קיבוץ דן הן קרקעות מוסדרות, שאפשר לברר את הבעלות עליהן באתר רשם המקרקעין. בקיבוץ דן גם אין חשש שמישהו מחברי הקיבוץ ירצח אדם שהוא מנהל איתו סכסוך מקרקעין.
אתם יודעים מה כוללת ההכשרה שלי? אמר אלמוז לחברי ועדת לוי. קורס מח"טים, מג"דים ומ"פים. איך הרקע הזה מכין אותי להכרעה בסכסוכי מקרקעין?
איך זה קשור? תהו השופטים. אלמוז השיב: כי ביהודה ושומרון שני שליש מהקרקעות אינן מוסדרות, הרוב המוחלט של מקרי הרצח קשורים לסכסוכים על הקרקע, ולמרות כל התסבוכת הזו, מי שאמור לקבל החלטות בסכסוך הוא קצין צבאי. אתם יודעים מה כוללת ההכשרה שלי? קורס מח"טים, קורס מג"דים וקורס מ"פים. איך בדיוק הרקע הזה מכין אותי להכרעה בסכסוכי מקרקעין?
יחד עם השופט לוי ישבו בוועדה שופטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב בדימוס תחיה שפירא, והיועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ ושגריר ישראל בקנדה, ד"ר אלן בייקר. אלמוז סיפר לחברי הוועדה שכדי לברר את הסוגיות מבחינה משפטית הוא פנה לפרופ' רות גביזון, שבעבר עשה אצלה קורס כשלמד מזרח תיכון ומדע המדינה.
גביזון זימנה אותו למכון ון־ליר, לפגישה שהתקיימה בבוקר שלמחרת זכייתה בפרס ישראל. עוד זימנה לפגישה את פרופ' דוד קרצמר, משפטן המכיר לעומק את המשפט הבינלאומי והמשפט החוקתי בדגש על זכויות אדם. קרצמר, אגב, הוא ממייסדי ארגון בצלם והאגודה לזכויות האזרח, וכלל לא ניסה להסתיר את עמדותיו בפגישה. "אני מאלה שחושבים שהאוויר שהמתנחלים נושמים הוא לא חוקי", אמר לאלמוז בפתח הדברים. למרות כל הרקע המוטה, כשקרא את המסמכים המשפטיים של פרקליטי יועמ"ש איו"ש הודה קרצמר שנהלים כאלו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מנורמות בסיסיות של הליך משפטי המכוון לעשות צדק.
השופטים הקשיבו, והדו"ח הסופי שהוציאו היה מטלטל. חברי הוועדה קבעו ש"למרות שהסמכות מסורה מן הדין לרמ"א (ראש המנהל האזרחי; י"י), בפועל ההחלטות לא מתקבלות על ידו אלא על ידי יועמ"ש איו"ש". אלמוז הלין על היועמ"שים שהכריחו אותו לחתום על צווי שימוש מפריע לחקלאים יהודים שהוא לא היה שלם איתם. הוועדה קיבלה את דבריו: "צו שימוש מפריע הינו צו דרקוני ושיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו", קבעו חבריה. "נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה, למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה, ונדמה כי המרצע יצא מן השק".
אלמוז עצמו חטף מכל הכיוונים. רמ"ט מקרקעין ויועמ"ש איו"ש נאבקו בו. הפצ"ר דאז דני עפרוני הוציא מכתב נזעם נגד הקצין החכמולוג שחושב שהוא חכם יותר מכולם. אפילו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה זעמו והזמינו אותו לשיחות בירור. אבל הוא לא התכופף. אם בחרו להביא קצין קרבי לתפקיד הזה, הסביר, זה לא כדי שהוא ייבהל ממשפטנים.
אלמוז התקדם לתפקיד דובר צה"ל ובהמשך לראש אכ"א, ראשי מנהל התחלפו, והיועמ"שים הצבאיים ממשיכים עד היום להגביל את ההתיישבות באמצעות צוות קו כחול, צווי שימוש מפריע, ועדה לרישום ראשון ושאר מרעין בישין. אבל ניצני ה"עזות דקדושה" הם מורשת חשובה, שמצטרפת למאמצים של יהודים בכל הדורות. כך היא גאולתן של ישראל, ניצחון שמושג בהרבה מלחמות קטנות.
