זוכרים את 'דאג' מ'בית הקלפים'? למי ששכח, דאג היה היועץ האסטרטגי בסדרת המופת של נטפליקס, זו שקרסה כמגדל קלפים ברגע שהתברר שהפער בין הבדיה האלימה למציאות היטשטש אצל הגיבור הראשי קווין ספייסי. תפקידו של דאג היה לנהל את אזורי הצל האלימים בפעילותו של נשיא ארה"ב, אותם אזורים שגם דמוקרטיות מתקדמות מתקשות למגר או לוותר עליהם. בבית הלבן של נטפליקס התפקיד כלל חיסולים פוליטיים לצד חיסולים פיזיים, לא בגלל שהאחרונים נפוצים היום בפוליטיקה של המערב כמו בגלל האסוציאציה ההיסטורית: מדובר בתקן עתיק שהורותו ולידתו בימי האימפריות הגדולות של פעם. היועצים דהיום הם גלגול מודרני של שכירי החרב שנהגו השליטים לממן בכדי לממש פרוצדורת פרישה מוקדמת למתנגדים שלא באו להם טוב בעין.
אלו כמו אלו יושבים על אותו אזור נפשי: הערצה לכוח ולכסף, אלסטיות מצפונית, קור רוח ארקטי וקורטוב של פירומניות: הם אשכרה נהנים להדליק אש ולצפות בה. כשבוחנים אחד לאחד את הקמפיינים של היועצים הגדולים מגלים דפוסים די פשוטים שחוזרים על עצמם: פריטה על רגשות שליליים, הפחדה קולקטיבית, איומים ושפה נמוכה. המנטרה אותה מדקלמים כל חניכי היועץ הוא אותה מנטרה: "לא מתנצל". ראובן אדלר, ליאור חורב, משה קלוגפהט – מפורום החווה של אריק שרון ועד הלקוחות דהיום – התו"ל הוא אותו תו"ל.
איך יועץ נולד? אחרי קמפיין מוצלח אחד או שניים נוצר מעגל הקסמים: עצם הכנסת היועץ לזירה מטילה מורא על יריביו, והללו צריכים לשכור רוטוויילר עם שיניים חדות יותר. כששני זכרי האלפא מתגוששים כל אחד מהיועצים צריך להוכיח שלו יש גדול יותר. התוצאה היא לא רק הזניה של השיח אלא גם פיתוח מוטציות פוליטיות. קחו למשל את אותו חבר כנסת המתלהם מהליכוד, הוא בעצמו הפלקט שהיועצים מוכרים: דמות חיה המגלמת את השפה והז'רגון המשתלחים. הוא לא צריך לשלם ליועץ שילמד אותו לקלל, הוא יודע לבד.
הכסף הגדול הוא חלק בלתי נפרד מהעניין: היועץ גובה סכומים גבוהים בכדי לתחזק את האגדה שהוא מוכר. הוא לא פראייר כמובן, הוא בורר לקוחות עם סיכויי הצלחה גבוהים, כאלו שיתנו לו הזדמנות לקחת קרדיט על הניצחון הצפוי ולהעלות את התעריף ללקוח הבא. הפוליטיקאים מצדם משלמים כדי לבטח את עצמם מחרדת הכישלון.
וכמו בכל עסק גם כאן צריך לצמוח. מה עושה יועץ שגזר קופונים שמנים מצד אחד של המפה הפוליטית ועכשיו רוצה לבלוע עמלות שומניות מהצד השני? איך הוא מרחיב את העסק מבלי לחשוף את ערוותו כרוטוויילר להשכיר? הוא מציג את המעבר כ'התפכחות מוסרית': עכשיו, אחרי שהתחרטתי על הזניית השיח וההתלהמות, מותר לי לגבות עמלות גם משמאלנים ולמלא את החלל בצווחות 'קיבינימט' תוצרת מפלגת העבודה ומר"צ.
תמי זנדברג מוכיחה שאין דבר כזה פוליטיקה חדשה, כפי שהיועץ עצמו הסביר בראיון לערוץ 2: מהפכה זה לא חומוס, לא עושים אותה באהבה. דוברי השמאל מזועזעים כי זנדברג סדקה את הפוזה המוסרית שהשמאל אוהב לעטות על עצמו. גם להשתמש בשכירי חרב וגם לשקר? באמת לא יפה. אבל לא מן הנמנע שמי שנפל באאוטינג שנעשה לזנדברג היה היועץ עצמו שלא השכיל לסתום את הפה. הוא רצה להתרברב בעוד לקוח בוטיק, אך הראה לכולם שהוא מתקשה להישאר דיסקרטי ובכך פגע בעיקר בעצמו.
ולגופם של דברים – ליועצים עצמם אין לי שום טענות: כמו הבורסקי מימי חז"ל, יש מקצועות שהם מסריחים אבל כשרים. חופש הביטוי הקדוש מאפשר לכל אזרח לטנף כאוות נפשו כל עוד הוא משלם מיסים ולא עובר על החוק, ובשוק החופשי מותר לצרוך מוצרים לא אסתטיים. וליועץ של זנדברג יש טענה אחת נכונה: כל עוד השמאל עושה שימוש בכלים הללו, הוא לא יכול לבוא בטענות לימין.
מה כן אפשר לעשות אם חשוב לנו לנקות את האוויר מהאובך העכור שמערפל אותו? כמו בריאליטי, כמו בתרבות ואומנות, כמו בכל תחום צריכה: מי שרוצה סוגה עילית צריך לעבוד על שינוי הביקוש. כל עוד יש מספיק פוליטיקאים המוכנים לשלם הרבה על בעיטות מתחת לחגורה – יהיה מי שיציע את הסחורה. ביום שבו הם יפסיקו לזלזל באינטליגנציה של הבוחרים ויבינו שאפשר לקבל תמיכה גם בפניה כנה אל הראש ואל הלב – יימצאו יועצים שידעו להביא תוצאות תוך שמירה על הצלם.
