את הסיפור במגילת אסתר צריך לקרוא קצת כמו שקוראים את הפיד בטוויטר. אמנם, מצד אחד זה נראה כמו שיא השוני: ברשת החברתית של הברנז'ה, הכול מוטח בחדות. ב-280 תווים אתה צריך לנסח בדיוק את מה שאתה מרגיש או חושב. כמעט בכל ציוץ אפשר לנחש מה הדעות הפוליטיות שלך, כמה אתה אוהב או שונא את ביבי, וממה מורכב עולמך התרבותי. במגילה לעומת זאת, כל פסוק מספר סיפור עמוק ועצוב, מכסה ומסתיר את האמת הכואבת, את הסיפור שלא סופר.
אבל מצד שני, קצת כמו בפיד, כל אמירה של פוליטיקאי או קביעה נחרצת של עיתונאי זוכה מיד לפרשנות ולגילוי המסכות והאמת. נסו להיזכר כמה פעמים קראתם ציוץ בטוויטר ומיד אחריו שובל תזכורות איך זה סותר את מה שאותו מצייץ אמר בדיוק לפני יומיים, או למה מה שהוא אומר זה בדיוק ההפך ממה שהוא מתכוון. גם המגילה, אם קוראים אותה לעומק מגלים שהיא מספרת לנו סיפור אחר לגמרי. כמו ברשתות החברתיות, כל אחד משתדל להציג את עצמו באופן כזה שיוציא אותו הכי טוב, הכי חכם, הכי יפה, הכי מוצלח. בפועל, כולם מסתירים, או לפחות מנסים, את מה שכואב להם.
קחו לדוגמה את הפסוקים הראשונים במגילה. אני מדמיין את העיתונאים בפיד מגיעים לסקר את המשתה הראוותני בשושן הבירה שנמשך חצי שנה ועוד שבוע. חלק מהעיתונאים בוודאי היו מתרגשים מהעושר והשפע. חלקם היו מתלוננים על הבזבוז המשווע ותוהים בקול מה הביא את מלך האימפריה לערוך נשף שכזה ולהראות "אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ"?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נערכים לפורים: איפה יחכו לכם מחסומי המשטרה?
– כוכב בוהק: האם הרמטכ"ל בדרך להנהגת המדינה?
– פורים, קורונה ויצירתיות: התחפושות הכי הכי
אולי אחד העיתונאים, מהמוכשרים שביניהם, לא "כתבי החצר", היה מצליח לעשות את הקשר בין הסיפור המשפחתי של בית המלוכה לבין הנשף. אחשוורוש, שהפך למלך בזכות העובדה שהתחתן עם ושתי שבדמה זרם הדם המלכותי (בדומה מאוד למעמדו של הנסיך פיליפ בבית המלוכה הבריטי לאחר שהתחתן עם המלכה אליזבת, למרות שבמקרה שלהם הוא לא הפך למלך). יכול להיות, היה תוהה העיתונאי בקול, שכל המשתה הזה שנערך בשנה השלישית למלכותו, בנוסף לרצון שלו לבזות אותה ולתלות אותה בסופו של דבר, נבע מתוך הרצון להשכיח ולכסות על העובדה שהוא לא באמת מזרע המלכים אלא פשוט "התחתן נכון".
דמיינו למשל, יחד איתי, מה היה קורה אם היוזר הרשמי של בית המלוכה של פרס ומדי היה מצייץ את שני הפסוקים הבאים: ו"ְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ. וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס: כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ".
סביר להניח שהיו עיתונאים וצייצנים שהיו משתפים את הציוץ וכותבים: "תצוגת כוח חזקה ועוצמתית של בית המלוכה". חלקם היו מתלהבים אולי מהחופש והליברליות של המלך: "מקור בכיר בבית המלוכה סיפר לי שדאגו שלכל אחד, מכל אחת מ-127 המדינות המרכיבות את האימפריה, יהיה את האוכל המסורתי שלו כדי שירגיש רצוי". אחר היה נזכר במילותיו של ג'ון לנון על החזון האוטופי בשיר "אימג'ן" ומצייץ: "אין גבולות ואין מדינות, אין הבדלים בין אדם לאדם ואין אמונות. אין צורך בחמדנות או רעב. כולם מרגישים שווים. חזונו של אחשוורוש לשוויון, חופש ואחווה מתגשם ממש לנגד עינינו".
אבל מי שמעמיק רואה בפסוקים האלו את האמת שמסתתרת מאחוריהם. אולי היה עיתונאי אחד שהיה כותב: "'כלים מכלים שונים??' חברים, מדובר בכלים מבית המקדש הראשון שנחרב". אולי עיתונאי שני היה מבקש לזעזע את הלבבות ולזעוק אחריו: "איך יהודי יכול לקחת מזלג מבית המקדש ולתקוע בפרגיות, אפילו אם הן בהכשר הבד"ץ?!". עיתונאי אמיץ נוסף היה מוסיף: "כאב לב גדול כשרואים את העם היהודי משתתף במסיבת החשק והיין הזו ונהנים מסעודתו של המלך" (אם הוא היה ממש אמיץ הוא היה כותב זאת בלשון הגמרא: "מסעודתו של אותו רשע").
וכמו בטוויטר, אולי היו גם כמה פרשנים שמלבד תיאור ההווה היו מנסים גם לנחש מה יקרה בעתיד: "חברים זה ייגמר רע. משתה כזה שאין בו חוקים, כללים ומוסר, שהכול טוב ואין ערכים מנחים, יוביל אותנו לאבדון". באותו הרגע בו היה מצויץ הציוץ הזה, הוא היה זוכה לתגובות משפילות: "חמוץ", "בומר", או "פארטי פופר סאחי" אבל ביום האחרון של המשתה, אחרי שהמלך יתלה את המלכה כי סירבה לבוא עירומה כדי להראות כמה יפה היא (החפצה, בלשון ימינו), הוא יוכל להזכיר לכולם את הציוץ ההוא ולהגיד: "אמרתי לכם".
"זה לא אותו דבר"
צריך להגיד שבימי מלכותו של אחשוורוש היו תולים ככל הנראה עיתונאי שהיה סוטה מהמסר של בית המלוכה, לטובת כל אלו שאוהבים להשוות את ישראל לאיראן בכל כמה דקות ולהתאבל על מות הדמוקרטיה. אבל כל האמור לעיל ובהמשך, כמובן מתעלם מהעובדה הזו. במקום לקרוא את הפרשנות בטוויטר אפשר ללמוד את הסיפור האמיתי מהפרשנות של חז"ל. איך היה מתייחס הפיד לתוכנית הריאליטי של השנה "מי תהיה המלכה הבאה של שושן"? כמה פמיניסטיות ומבקרי טלוויזיה היו מעיזים להגיד שזו תת רמה שוביניסטית למרות שהיו זוכים למטר נאצות?
ואיך היה מתייחס הפיד של שושן למרדכי היהודי? זה שחזר לשושן מארץ ישראל ומהעיסוק בבניית בית המקדש השני, אחרי שהצהרת כורש בוטלה בידי המלך אחשוורוש. סביר להניח שהיו קוראים לו "קיצוני". בכל הדורות דנו חז"ל בשאלה מדוע סיכן מרדכי את העם כולו כשסירב להשתחוות להמן. האם היה מותר לו לסכן חיים של כל כך הרבה יהודים רק בשביל הכבוד הלאומי? גם פה הפיד, אם היה כזה, ככל הנראה היה נחצה לשניים. חלק היו מתארים אותו כ"פירומן שיושב עם גפרור בוער על חבית הנפץ של המזרח התיכון" וחלק היו נחלצים להגנתו ומסבירים: "אם נוותר היום, לעולם לא יהיה לנו בית לאומי משל עצמנו באמת". כמו היום גם אז, אין מנהיגות שיש עליה הסכמה טוטאלית "ומרדכי רצוי לרוב אחיו" (יש פרשנים שפירשו זאת לא במובן של רוב ומיעוט אלא במובן של "הרבה").
לא קשה לדמיין ויכוח בפיד, בו חלק מהצייצנים, ככל הנראה אותם אלו שהתלהבו מהליברליות של אחשוורוש, תוקפים את עמידתו העיקשת של מרדכי על אמונתו ועל סירובו להשתחוות להמן, ומצד שני את הצייצנים שיזכירו להם בלעג: "אם אתם כל כך ליברליים למה לא לכבד גם את מרדכי ואת אמונתו?". שאלה שמן הסתם הייתה נגמרת בהסבר ארוך של התוקפים שתכליתו "זה לא אותו דבר".
ואחרי שהייתה אסתר "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" ונבחרה להחליף את ושתי, מצווה עליה מרדכי לא לגלות את עמה ומולדתה והיא נשמעת לו. האם היום היה אפשר לשמור סוד כזה? כבר שמענו על פוליטיקאיות (וגם פוליטיקאים) שהצטרפו למפלגות שונות והתבאסו לגלות שדעותיהן כתובות שחור על גבי לבן ב"ספר הפנים" והן לא כל כך תואמות את רוח המפלגה.
תיק עשרת אלפים
זה נכון שפורים הוא חג שמח, אבל סיפור מגילת אסתר הוא סיפור עצוב. לא רק במהלך הפרקים שמספרים על התאוות המוזרות של אחשוורוש או עלייתו לגדולה של המן האגגי וגזרת השמד שלו. כל המגילה מתחילתה ועד סופה היא סיפור עצוב. היא מתחילה ונגמרת בגלות. כל סיפור ההצלה של העם היהודי קרה כי הוא נטמע בין הגויים ורצה להיות כמותם. אסתר המלכה מקריבה את עצמה ומסכנת את חייה כדי להביא להצלתו.
זה שהמן הוא האיש הרע בסיפור, את זה כולם רואים ויודעים. אבל אחשוורוש? הוא רשע נסתר. יום אחד מגיע אליו היועץ הבכיר ביותר שלו, הרל"ש אם תרצו, ומציע לו להשמיד את אחד העמים בכל מדינות המלך כי הם אינם מכבדים את חוקיו. לא רק זאת, הוא גם מציע לו סכום מכובד מאוד, עשרת אלפים כיכר כסף, כדי לשכנע אותו לבצע את המהלך. בעיתוני התקופה היו מן הסתם כאלו שהסבירו ש"דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה" ו"לפעמים אין ברירה", ואם יש עם שלא מכבד את חוקי הממלכה שלא יתפלא שכולם שונאים אותו כל כך וזה עונשו. אז לא היה בנמצא פוליטיקאי שיזעק ש"עומק ההשמדה כעומק המזוודה".
גם כשאחשוורוש רוצה לסגת מגזרת השמד, לאחר שאסתר פונה אליו, הוא משחק משחק כפול: מצד אחד מיתמם במצג שווא כאילו לא הוא זה שחתם בטבעתו על הגזרה: "מִי הוּא זֶה וְאֵי-זֶה הוּא, אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן". מצד שני, כנראה בעזרת יועץ משפטי ממולח ביותר, הוא מציג את הבעיה: "כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם-ַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ – אֵין לְהָשִׁיב". חוק היסוד כבר חוקק (ברוב של שניים, בלי מתנגדים, בלי נמנעים) ואי אפשר לבטל אותו. מה עושים? מחוקקים חוק יסוד נוסף ש"מרשה" ליהודים להגן על עצמם. סיפור עצוב, כבר אמרנו.
אז על מה השמחה?
ואם כל הסיפור של המגילה כל כך עצוב, אז על מה שמחים? התשובה טמונה בעיקר ב"דמות הראשית" שלא מוזכרת אפילו פעם אחת במגילה, ריבונו של עולם.
כמו אז, גם היום, הכול תלוי במבט. יש כאלו שיהיו בטוחים שמיליוני החיסונים שהגיעו לישראל הם בזכות קופות החולים שהקימו ראשי מפא"י, יש כאלה שיהיו בטוחים שזה בגלל ראש הממשלה התותח שלנו, ויש כאלו שיגידו: גם אלו וגם אלו צודקים. המציאות כולה, על הטוב ועל הרע שבה, גולגלה כך כדי שרווח והצלה יעמוד ליהודים.
יש כאלו שיגידו שהמדינה הוקמה בזכות "מגש הכסף" ומסירות נפשם של אלפי צעירים. יש כאלו שיגידו שזה בזכות הפשרה של בן גוריון בתוכנית החלוקה וההצבעה באו"ם אחרי השואה. יש כאלו שיתלו זאת דווקא בתפילות ובשאיפות הלאומיות של חסידי הגר"א ובעלייתם ארצה. ויש כאלו שבמבט עמוק יבינו שגם פה, כולם צודקים. זה נס, בדרך הטבע. הקב"ה כבר לא בוקע את הים לשניים או מוריד על אויבינו עשר מכות. הדברים מסתדרים ככה, כאילו במקרה, כאילו רק כי אנחנו רצינו, אבל יש מי שבאמת מנהל את החיים עצמם. לפעמים, כל הצייצנים מכל הצדדים בפיד צודקים.
עצם הידיעה הזו, שהקב"ה נמצא איתנו בכל מקום, בכל זמן בהיסטוריה, בכל הצלחה ובכל טרגדיה – היא הסיבה לשמחה. כבר בפרק א', נכנסת למוחו של אחשוורוש הבקשה המשוגעת שמביאה בסופו של דבר לתלייתה של ושתי, כדי שתוכל אסתר להתמנות במקומה ולהציל את עם ישראל; מרדכי יעמוד ליד בגתן ותרש בדיוק כשהם מתכננים להרוג את אחשוורוש; בדיוק בלילה לפני שהמן מגיע לאחשוורוש כדי להציע לו לתלות את מרדכי, נודדת שנת המלך והוא קורא בספר הזיכרונות איך מרדכי הציל אותו; המן נופל על מיטתה של אסתר בדיוק כשאחשוורוש נכנס לחדר. הכול במקרה, בטעות, בדיוק כש… יש כאלו שיראו את ידו של ה' בכל מהלך. יש כאלו שיצטרכו אולי לשתות עוד כוס יין כדי להבין את עומק סוד המגילה.
חז"ל אומרים שלעתיד לבוא כל החגים יתבטלו חוץ מפורים, כי הסיפור של פורים הוא הסיפור שלנו גם היום. האם אנחנו רואים את המציאות בעומק שלה? האם אנחנו מבינים שבהסתרה שבתוך ההסתרה גם שם נמצא את ה'? מה אנחנו לומדים אם פוקדת אותנו מגפה עולמית או ארבע מערכות בחירות בואכה החמישית בתוך שנתיים? האם אנחנו שואלים מה ה' רוצה להגיד לנו בכל מה שקורה לנו? האם אנחנו מאמצים מבט של אמונה או מבט שטוח על המציאות? אלו שאלות ותהיות, תשובות ומסקנות שיצטרכו ללכת איתנו עד סוף כל הדורות, ולכן פורים הוא החג שלא יתבטל לעולם.
פורים שמח!
