גם במקרה של גנץ: השמאל לא היסס "להשתמש ולזרוק"

הקריירה של בני גנץ סותרת לכאורה את "העיקרון הפיטרי" (של ד"ר לורנס פיטר), לפיו בבירוקרטיה אדם מתקדם עד שהוא מגיע לתפקיד שבו הוא לא מוכשר, ושם הוא נתקע. סותרת, משום שגנץ התקדם במערכת למרות שהוכיח חוסר כישרון כבר בשלבים מוקדמים, ובכל זאת המשיך לטפס מעלה מעלה.

הסוד של גנץ נעוץ בעקשנות ובהתמדה. אפשר לכנות זאת "העיקרון הפֶּרֶסִי" על שם שמעון פרס: לעולם אל תפרוש. אם יעבור מספיק זמן, הנסיבות ישתנו ותגיע שעתך. כישרון, ביצועים והצלחה, גילה גנץ, משניים בבירוקרטיה להתמדה, כושלת ככל תהיה. לכן הוא תמיד נשאר, ממתין להזדמנות שמישהו ירצה לבעוט אותו למעלה – כמו שקרה לו כשפרצה האינתיפאדה השנייה וראש הממשלה דאז אריק שרון היה צריך להחליף אותו באוגדת איו"ש, או שהמועמדים האחרים ייפסלו – כפי שאירע במינויו לרמטכ"ל.

את הסוד הזה הביא איתו גנץ לפוליטיקה. גנץ עומד על מכונו, מחכה לקידום לראשות הממשלה. יש לו הסכם רוטציה, שלפיו הוא אמור להתמנות בנובמבר, ויהיה מה שיהיה, הוא מבחינתו יגיע לשם. אפילו אם לא יעבור את אחוז החסימה, גנץ יתמיד. ברוח, בגשם, בחמסין, בקרה. כי ככה מתקדמים בחיים, והוא ההוכחה החיה לכך.

אבל כעת מתברר לגנץ שמה שעבד לו טוב כל כך בצבא, חורק בפוליטיקה. את שלטי "לך" לנתניהו החליף השבוע השמאל בעצומת "לך" לגנץ, מאת 130 בכירים לשעבר במערכת הביטחון, כולל אהוד ברק, כרמי גילון ודני יתום.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יוצאים מהקורונה: העסקים בישראל למדו לעבור לדיגיטל
– זעם צבוע: חברי המשותפת מחבקים את הגזען האמיתי
– תושבי הנגב זועקים: עד כאן לפשיעה

השמאל, שלא מהסס "להשתמש ולזרוק", הגיע למסקנה נחרצת: גנץ היה שימושי בבחירות הקודמות, אבל הפעם הוא מזיק להוצאת נתניהו מבלפור. לכן עליו ליפול על חרבו הפוליטית.

אלה שעד לא מכבר דחפו את גנץ לרוץ, בועטים היום בעכוזו כדי שיפרוש. אבל גנץ הוא גנץ. הוא מכיר טריק אחד: להישאר. תגובתו לא איחרה לבוא בכנס ידיעות אחרונות, עם עולם הדימויים הטיפוסי לבכירי צה"ל: "אני מסתער על היעד", אמר. "הם התבלבלו, במקום לעזור או לחפות על היעד הם יורים לי בגב".

כמובן, כשגנץ אומר שהוא "מסתער" על תפקיד, הוא מתכוון שהוא מתחפר לעומק ומחזיק את העמדה בנחישות, עד שיקדמו אותו לתפקיד הבא. אבל גנץ טועה. הוא המבולבל כאן. "היעד" לא השתנה, הוא פשוט התברבר בניווט.

גנץ מאמין למה שאמרו עליו בקמפיין. שהוא משהו אחר. חדש. נוצץ. ראש ממשלה בהליכה. אבל יועצי התדמית של כחול־לבן החזיקו בסוד קטן: זה בלוף

ב"ראיון הצעקות" לאמנון אברמוביץ' בחדשות 12, ניסה גנץ לשכנע את תומכיו לשעבר בעזרת תסריט האימים הבא. "אני אגיד לך מה יקרה פה למחרת הבחירות אם אני לא נכנסתי", אמר המתמיד. "נתניהו מפטר את שרי כחול לבן. ממנה את אוחנה למשרד המשפטים. מפטר את מנדלבליט. לא מאריך את המינוי לאיסמן, הפרקליט שאותו אני מיניתי… יהיה פה שינוי מבני אדיר של המשטר בישראל".

כך הפכה ההתחפרות הטקטית לצורכי קידום לטיעון פוליטי אסטרטגי. השתלטנו על עמדה, ביצרנו אותה, עכשיו אסור לזוז. אבל גנץ לא מבין שממשלת המעבר בראשותו אולי קורצת לו, אבל ממש לא מרשימה את השמאל. הרי הליכוד פריטטי בה, ואם גנץ יהיה ראש ממשלה, זה רק ימריץ את הימין בסיבוב שיגיע מיד אחרי כן; ואז מי יחזור? נכון, נתניהו. העמדה שגנץ תפס הפכה למזיקה בקרב על בלפור.

השתמשו וזרקו

ממילא, בכירי השמאל לא באמת רצו בגנץ. הם ראו בו אמצעי להפלת נתניהו, ותו לא. וכעת הוא הפך לנטל. אם לא יעבור את אחוז החסימה, הוא מסכן קולות רבים. אם יעבור, מחנה רק־לא־ביבי עדיין יהיה מפוצל וחלש. אבל מה יקרה אם יפרוש? זה הסיפור האמיתי. אם גנץ יזוז, לפיד עשוי להרוויח שניים עד ארבעה מנדטים, שיעבירו אותו את מחסום עשרים המנדטים. ועשרים זה כבר מספר שמתקרב להחלפת נתניהו.

גנץ הנבוך לא מבין איך קרה שכל אותם אנשים שהיללו אותו עד כה כגואל ישראל, דורשים ממנו היום להסתלק מהזירה. הוא לא מבין, כי יש לו בעיה נוספת: הוא מאמין למה שאמרו עליו בקמפיין. שהוא משהו אחר. חדש. נוצץ. ראש ממשלה בהליכה. שכולם מחכים לו כי הוא ממלכתי, ישר וערכי. גנץ שמע את זה כל כך הרבה פעמים, עד שהשתכנע שזה נכון.

אבל עדת הקמפיינרים ויועצי התדמית של כחול־לבן החזיקה בסוד קטן, שאמנם מדי פעם דלף החוצה: זה בלוף. גנץ לא באמת מתאים. הקמפיין התבסס על הפיכת גנץ לנער פוסטר שתקני וצנוע, משום שהם ידעו שהוא לא מסוגל לעבור ריאיון. הפחד הגדול שלהם היה מהרגע שבו גנץ ידבר בלי טלפרומפטר. והם ידעו למה.

העימות הטלוויזיוני המשודר הראשון במרוץ לנשיאות ארה"ב היה בין קנדי לניקסון ב־1960. ניקסון לא בא מוכן למדיום המצולם, הזיע ונראה לחוץ. בקרב אלו שרק האזינו ניקסון ניצח, אבל בקרב מי שצפה הוא הפסיד. גנץ הוא ההפך מניקסון. הוא נראה מצוין. המצלמות אוהבות אותו. הבעיה היא שברגע שהוא מתחיל לדבר, הקסם מתפוגג. מתברר שהוא די משעמם, לא מקורי, לא ידען, לא מנהיגותי. הוא מבולבל ולא קוהרנטי, מפזר קלישאות בסיטונות, ויותר מכל ניכר עד כמה הוא מתרגש ולחוץ.

גנץ מבחינתו בטוח שחטאו הגדול הוא הליכתו לממשלת אחדות, שאחריו עשה מחנה רק־לא־ביבי אחורה פנה, כי גנץ ה"ישר" הפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, וגנץ ה"ערכי" שיתף פעולה עם האויב. כפי שאמר גיורא ענבר, יוזם העצומה נגדו, על טענת גנץ שהם בוגדים בו: "מעל מיליון איש שבחרו בו שלוש פעמים ברציפות, רק על הטיקט של החלפת ביבי נתניהו, לא חשו נבגדים?"

כדי לתקן, גנץ הולך לקנוסה אצל אברמוביץ'. למדתי את הלקח! הוא זועק. רק לא ביבי! אתם צדקתם! ואני ישר! וערכי! אבל התחינות שלו לא מזיזות לאברמוביץ' הציני, שמבין שפוליטית גנץ כבר לא שימושי. הוא מביט בו כמעט ברחמים, ועושה לו את מה שהשמאל עשה לגנץ לכל אורך הדרך: מנצל אותו לתעמולת רק־לא־ביבי, וזורק.

אבל גנץ עדיין לא הפנים את הדינמיקה הזאת. זה לא היה "ראיון צעקות", אלא זעקות תחינה של פוליטיקאי מבולבל, שלא מבין את תפקידו ומעמדו במערך הכוחות, וממשיך לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: להיצמד בכל הכוח לעמדה שכבש, ולחכות לנס הקידום.