חצי שנה אחרי שהתחתנו, נסענו ערב אחד, שולי אשתי ואני לתל־אביב לראות את הים בלילה ולשתות משהו. כירושלמי, תל־אביב היא המקום הכי רחוק שאתה יכול להגיע אליו בזמן נסיעה קצר.
למרות המרחק, המנטלי בעיקר, אני תמיד אומר שיש משהו בתל־אביב שמשלים את ירושלים, משהו שקשור לאיזונים של קודש וחול, אבל לא אלאה עכשיו.
אז באותו ערב אנחנו זוחלים בפקק באיילון בואכה מחלף לה גווארדיה, כשלפתע שולי מצביעה מהחלון על משהו. תראה! היא אומרת לי, שמעת על זה? לנגד עיניי נגלה לפתע שלט חוצות ענקי בממדים שאין בירושלים ועליו מופיעים ארבעה בחורי ישיבה לבושים בקפידה ויושבים בפוזה מלאת ביטחון ברכב ספורט עם גג נפתח. למרבה הפלא, הם נראו בדיוק, אבל בדיוק, כמוני וכמו החברים שלי מהישיבה.
אמנם בחיים לא נסענו במכונית כמו בשלט אבל היה משהו בתמונה הזו שהדליק אצלי את כל הנורות. משהו ברמת הדיוק והירידה לפרטים, הכובעים היו במידה ובמקום, החליפות בגזרות נכונות, התסרוקות ואפילו המבט בעיניים היה יותר מידי מוכר. פתאום דמות החרדי, הבחור־ישיבה במקרה הזה, נראתה טוב! לא נלעגת, מרושלת או מוזנחת. נראית כמו שאני נראיתי, כמו שחברים שלי נראו. הייתי מרוכז כל כך בתמונה העוצמתית, שרק לאחר דקה ארוכה של בהייה שמתי לב גם למה שכתוב. לאותיות הקטנות מה שנקרא (לא בדיוק קטנות במקרה הזה אבל הכוונה ברורה) ״יש להם אמונה אבל אין להם א־לוהים! ׳שבאבניקים׳ סדרה חדשה בקרוב בהוט״ ואז, מאי שם, קול פנימי פתאום התחיל להציק לי. בחור הישיבה שבי התכווץ ומיד אמרתי לשולי, כן אבל מה הקשר שבאבניקים? אלה נראים רביעייה מחברון או מסילבר או מעטרס, מה בינם לבין שבאבניקים ״אמיתיים״? וחוץ מזה מה זאת אומרת שאין להם א־לוהים? למה ככה? מה, שוב משהו שיוציא את החרדים רע? שוב הצצות מוזרות סטייל אמנון לוי לחדרי חדרים לא קיימים בעולם הישיבות? חאלס! ממש כעסתי פתאום, וזה עוד רק מהשלט. בלי לראות פרומו אפילו. ומה זה רכב הספורט הזה? כבר עשיתם סדרה על עולם הישיבות – תביאו רכב מתאים. מה, קשה לארגן איזו יונדאי גטס ישיבתית? ושולי אמרה, תירגע, מה יש לך, כולה סדרת טלוויזיה. לך תדע, אולי זה טוב. נחיה ונראה. ובחיי שלא הצלחתי להסביר לה על מה אני נזעק ככה. למרות שהיה לי מאוד ברור למה. השלט באיילון, עם הדמויות הסופר־מדויקות, גרם לי להרגיש פתאום כל כך חשוף, כל כך פגיע. הרגשתי שהטלוויזיה הגיעה להתעסק גם בציפור הנפש שלי ושל כל חבריי: עולם הישיבה. עולם הישיבה העדין והמבולבל והרוחני והקשוח והקר והציני והטוטאלי והאהוב והמציק. וזה היה לי לא נעים. לא נעים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נערכים לפורים: איפה יחכו לכם מחסומי המשטרה?
– לא רק חרדים: במשרד הבריאות מבקשים להחמיר את ההגבלות בירושלים
– זעם צבוע: חברי המשותפת מחבקים את הגזען האמיתי
אני באמת לא יודע איך זה בסדרות אחרות. איך מסתערב לשעבר צופה בפאודה או איך שוטר צופה במנאייכ או איך מטומטמת צופה במטומטמת. אני באמת לא יודע. אני כן יודע שבחור ישיבה צופה בסדרה על בחורי ישיבה בשימת לב לכל הפרטים. הוא לומד את מה שהוא רואה. הוא רוצה שזה יהיה מדויק בעיניו. ״שיוציאו אותו טוב״, ובעצם מי לא רוצה שיוציאו אותו טוב? אבל בחורי ישיבה רוצים יותר. זה אולי קשור לעניין התדמיתי שלהם. בחורי ישיבה בפרט (וחרדים בכלל) עסוקים המון, במודע ושלא במודע, בתדמית שלהם ברחוב הישראלי. הם חיים בהתנצלות מובנית. זה אמנם מצב עגום ולא הוגן ומכעיס שהמציאות הישראלית יצרה, אבל ככה זה, ושאף אחד לא יספר לכם אחרת. גם לא אברך עם ביטחון עצמי מופרז שמקבל במה של שתי דקות אצל יאיר שרקי. הכול זה כיסויים על כיסויים של התנצלות בעצם קיומו במרחב הישראלי. אז שבאבניקים עלתה, וצפינו בה באדיקות. בהתחלה בחשדנות ועם זכוכית מגדלת ואט־אט ביותר נחת ויותר הומור עצמי. אני חושב שבאופן אישי עברתי איתה תהליך. לא רק כלפיה, אלא בעיקר כלפי הצורך שלי לגונן בחירוף נפש על האידיאולוגיה של המקום שבו גדלתי. עברתי תהליך של מיתון בסיפור הזה. אמנם אנחנו מרכיבים איזה סך גדול של אנשים לבושים שחור־לבן, וגם ממש כיף להסתכל על עצמנו ככה, אבל בסוף־בסוף אנחנו סיפורים קטנים ואישיים ומטופשים והירואיים. ועדיין כשאני נזכר בלילה ההוא באיילון אני מתרגש מעצמי. אפילו גאה בהתקף ה״איככה אוכל וראיתי״ ההוא. דווקא כמי שעובד היום בתור יועץ לענייני שבאבניקים בעונה השניה שעולה אוטוטו. החיים מפתיעים, בחיי.
