נתניהו רוצה שגנץ ירוץ עד הסוף

שר הביטחון בני גנץ יצא ביום שלישי בערב לעבר תומכיו שהמתינו לו מעבר לגדר ביתו בראש־העין. החבורה הקטנה חגגה שם את הסקר שפורסם באותו ערב בערוץ 12 וניבא לגנץ חמישה מנדטים, בערך שביעית ממספר המנדטים שקיבלה כחול לבן בבחירות האחרונות. גנץ נראה מאושר כאילו ניצח באותו רגע בבחירות לכנסת, והחל לפנטז עם אוהדיו על עשרה ואפילו שנים־עשר מנדטים. העובדה המטרידה שאת הסקר ערך מנו גבע, שהוא גם הסוקר של גנץ וכחול לבן, לא הפריעה למסיבת הפורים המאולתרת בחוצות ראש־העין, שבה כחול לבן התחפשה למפלגת שלטון.

האמת, אפשר אפילו לתהות על ארבעת־חמשת המנדטים שגנץ ומפלגתו מקבלים בסקרים האחרים. מי האנשים האלה? מה מניע אותם? הרי גנץ רימה את מצביעיו והצטרף לממשלת נתניהו. מי הם המצביעים שמושיטים לו עכשיו את הלחי השנייה?

התשובה מונחת ברובה במחוזות מפלגת העבודה. כחול לבן, צריך לזכור, קמה על חורבות העבודה וגררה אליה מצביעים פתיים שהאמינו בחזון החדש של גנץ, גבי אשכנזי ומשה יעלון. היום הם רוצים לחזור הביתה, לעבודה, אבל מוצאים שם את מרב מיכאלי ואת הרשימה החדשה שנבחרה. זה לא מתחבר להם, זה שמאלני מדי. ותיקי העבודה שהתרגלו לראות ניצים ויונים, נתקלים עכשיו ברשימה שיכולה לנוע בין מרצ למשותפת. לפעמים קשה לקרוא את הפוסטים הקשים של פעילי העבודה הללו, גם נגד מיכאלי שהוציאה את המפלגה מבור עמוק והחזירה אותה לחיים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סינון חלקי: הרשתות החברתיות החרדיות בימי קורונה
– תושבי הנגב זועקים: עד כאן לפשיעה
– "טראמפ התקשר ושאל אותי אם ארצה לייצג אותו"

הסיפור עם אבתיסאם מראענה הוא טרגי מבחינת מפלגת העבודה. המועמדת הערבייה במקום השביעי הפכה לסמל שלילי בעיני המפא"יניקים של פעם, וזה לא עומד להשתנות לטובה עד הבחירות. אם תשאלו את מיכאלי היא תגיד "טוב, היא כתבה פוסטים קשים לפני עשר שנים, והיא מתנצלת עליהם. יאללה תתקדמו", אבל זה לא עובד ככה. אתה יכול להציג עמדות לאומניות מקוממות ולהזדהות עם המאבק הפלסטיני, אבל אסור לך לפגוע בשום צורה בשואה או בימי הזיכרון הלאומיים. זה טאבו. ההתנצלות של מראענה מול שופטי בג"ץ בדיון שהתקיים שלשום, שבו הפכה את עצמה לציונית אדוקה – רק הפכה את הסיטואציה למגוחכת.

מרב מיכאלי לא תובעת ממרצ לפרוש כי היא חוששת שיאשימו אותה בכך שסירבה לאיחוד בין שתי המפלגות, ורבים יתבעו דווקא ממנה לפרוש

בני גנץ מקבל קולות גם מאנשים ששומרים לו אמונים ומאמינים שהלך לממשלת האחדות מתוך כוונות טובות ונפל קורבן למניפולציות הערמומיות של השועל מבלפור. האנשים האלה משוכנעים כי בחוק יסוד הממשלה החדש נפרצה לקונה, וכי ב־24 במרץ, יום אחרי הבחירות, נתניהו יזרוק את כל שרי כחול לבן אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה – ואז יאכל את כל מה שנותר ממערכת המשפט. טיעון ההדחה הזה מקובל אמנם על אנשים מתחום המשפט החוקתי, אבל מומחים אחרים מתייחסים אליו בפקפוק רב.

וישנם רחמנים בני רחמנים שחומלים על גנץ, מי שהפך לדמות המיוסרת ביותר בפוליטיקה הישראלית, הרבה מאוד באשמתו. פגשתי רבים כאלה בזמן האחרון. קורה להם מה שקורה לפעמים לתומכי נתניהו. הם לא מתים עליו אבל חושבים שכולם נגדו, ולכן מצביעים בעדו כדי לעשות דווקא. גנץ נראה להם מסכן שזקוק לעזרה. הראיונות האחרונים עם גנץ באמת מכמירי לב. גנץ נראה ונשמע בהם מבולבל, זורק רפליקות מהעולם הצבאי שמעניינות רק את החבר'ה מסיירת הצנחנים של שנות השמונים, וטוען שיורים בו בגב באמצע הסתערות כלשהי. איך אפשר לנטוש בן־אדם כזה? הצילו.

על הקשקש

אבל מכבש הלחצים על גנץ רק הולך ומתחזק, והוא שם הרבה מאוד כסף (שיש לו) כדי להתגונן ולשרוד. במקרה של גנץ, המצור מגיע מכמה כיוונים. במחנה אנטי־נתניהו רוצים שגנץ יפרוש לפני הבחירות, כי כולם רוצים לקבל את המנדטים. אם גנץ אכן יפרוש, הירושה שלו תתפזר לפי ההערכה בין מפלגתם של יאיר לפיד (שני מנדטים), גדעון סער ובנט (מנדט) וגם העבודה ומרצ (מנדט נוסף). כולם יעשו אז משתה פורים.

זו גם הסיבה שאין הרבה לחץ על מרצ, שמצבה אולי רע יותר מזה של גנץ. איש לא ירוויח אם מרצ תפרוש. היחידים שיקבלו את קולות בוחרי מרצ יהיו מרב מיכאלי ומפלגת העבודה, ואולי גם הרשימה המשותפת. אבל מיכאלי לא מוציאה הגה, לא תובעת ממרצ לצאת ואפילו מבטיחה בכל מקום שמרצ תחצה את אחוז החסימה. הסיבה? היא יודעת שאם תלחץ על מרצ יאשימו אותה מיד בכך שסירבה לאיחוד בין שתי המפלגות, ויהיו רבים שיתבעו ממנה לפרוש בעצמה מן המרוץ. ברגע זה יש שקט בגזרת השמאל, והוא יימשך כנראה עד 23 במרץ.

תופעה מעניינת בהקשר הזה היא מכלול היחסים בין ראש הממשלה נתניהו ובין גנץ. נתניהו לא מבזבז הרבה אנרגיות על שר הביטחון שלו. הוא ממוקד מטרה ביאיר לפיד. נתניהו בונה סביב יו"ר יש עתיד את מיתוס ממשלת השמאל עם בנט וסער, מול ממשלת הימין מלא־מלא שלו ושל החרדים והציונות הדתית. איפה הימים שבהם נתניהו כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי לשאול את גנץ "תגיד, מה אתה מסתיר בטלפון שלך?", איפה סרטוני הווידאו המושקעים (והמעוותים) שהפיצו הקמפיינרים של נתניהו שבהם נראה גנץ כמו מטורף למחצה, שאסור להפקיד בידיו את ראשות המדינה.

נתניהו רוצה את גנץ על הקשקש, מתמודד עד הסוף, אבל לא חוצה את אחוז החסימה וכך מפרק לחתיכות את גוש המתנגדים לו. אבל גם אם גנץ יעבור, נתניהו לא ימרוט את שערות ראשו. אם נתניהו ישיג לעצמו 61 מנדטים, גנץ יהיה הראשון שיקפוץ לממשלה שלו. אין מה לדאוג. ביום רביעי פרסם גנץ סרטון הזוי שבו הוא פוגש שחקנים שהתחפשו לאוהדים מאוכזבים, והוא הופך אותם בן רגע לתומכים נלהבים שילכו אחריו באש ובמים. "מה אתם רוצים, המדינה הייתה במצב קשה, אמרו לי להיכנס מתחת לאלונקה, אני חייל – נכנסתי". הטקסט הזה ישמש את גנץ גם כאשר ייכנס פנימה שוב.

בשורה התחתונה, גנץ איש עיקש. הוא יודע שאם יפרוש עכשיו, המורשת ההיסטורית שתלווה אותו תהיה קשה ומכבידה. האנשים הכי מקורבים אליו לא יודעים לומר מה יקרה אם יומיים לפני הבחירות הסקרים יראו שהוא לא עובר את אחוז החסימה. ההימור שלי – הוא ילך הביתה, לטובת כולם.