קורא ותיק הפציר בי לפני כמה ימים לכתוב על שלמה הלל, שהלך לעולמו בחודש שעבר. הוא העיר בכאב שהתקשורת כמעט התעלמה ממותו של האיש רב הפעלים הזה, חתן פרס ישראל, שבין השאר כיהן כיושב־ראש הכנסת וכשר הפנים מטעם מפלגת העבודה בגלגוליה השונים. למה התעלמה? לא מרוע לב או מהתנכרות זדונית, חלילה. הלל מת בגיל מופלג, 98, שנים רבות אחרי פרישתו מפוליטיקה. הצעירים שמסתובבים בחדרי החדשות 2021 בקושי שמעו עליו. עיתון המפלגה, דבר ז"ל – זירת ההספדים הטבעית למפא"יניקים בדימוס – שבק חיים לכל חי עוד במאה שעברה. אז מי כבר יכול לספוד לו כדבעי?
במקרה כתבתי פה על הלל כמה ימים לפני מותו, לרגל הכתרתה של מרב מיכאלי כמנהיגת העבודה. הזכרתי שב־1978 הוא הצביע נגד הסכם קמפ־דייוויד שבו התחייבה ישראל לסגת מכל סיני, לעקור את חבל ימית ולכונן אוטונומיה פלסטינית ביו"ש. אגב, בשמאל הישראלי של הימים ההם היו עוד כמה וכמה חברים וחברות שעקפו אז מימין את הליכוד ואת המפד"ל. דוגמה מאלפת: יגאל הורביץ מהליכוד נמנע, אבל אחיו המערכניק עמוס הדר־הורביץ הצביע נגד. גם שושנה ארבלי־אלמוזנינו ויחזקאל זכאי.
"בקמפ־דייוויד התהלכתם כבארץ הפלאות. מגרשי גולף, אופניים, סוס מעץ, בלונים צבעוניים והמון מחמאות פורחות. זה היה דיסני־קמפ כהלכתו", לעג אז שלמה הלל לתבונתם המדינית של מנחם בגין ועזר ויצמן, מבשרי השלום. הוא הגדיר את פועלם כ"מכירת סוף עונה" שתוביל "למכירת חיסול", והתריע שמדובר ב"מרשם מובהק להקמת מדינה פלסטינית" (דברי הכנסת, 27.9.78).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משושן ועד ווהאן: לקחת את גורלנו בידינו
– "טראמפ התקשר ושאל אותי אם ארצה לייצג אותו"
– יותר ימינה: סמוטריץ' דורש מקק"ל לא להנציח את הגושים ביו"ש
מאז פרישתו לגמלאות המשיך הלל לקשט את ירכתי רשימות העבודה לכנסת, אף שהפכה בהדרגה לנושאת דגל רעיון הנסיגות והמדינה הפלסטינית. ממש ערב מותו חתם במו ידיו על טופסי השתלבותו גם ברשימה לכנסת ה־24, המורכבת ברובה מקנאי שמאל. מכאן אפשר להסיק שתופעת ההקצנה שמאלה במפלגה שהכריזה על עצמאות ישראל ושחררה את ירושלים היא לא רק אופנה, היא אבולוציה. מי שנשאר שם מספיק זמן, התיישר בסוף עם מרב מיכאלי. כן, אפילו הלל.
מה עשתה מיכאלי בשבועות האחרונים? הדפה בחירוף נפש את תביעות סילוקה מרשימת המפלגה של אבתיסאם מראענה, ערבייה ישראלית שיום השואה היהודי מעורר בה אסוציאציות עונג ושמשתוקקת להחזיר אותנו לפולניה ולארה"ב. ייתכן שלפני פתיחת הקלפיות מיכאלי תתעשת ותשדל את מראענה לפרוש, או שבג"ץ יפתיע ויעשה זאת במקומה, אך אפילו אז יהיה קשה למחוק את עצם נכונותה של יו"ר העבודה להגן במשך כמה שבועות על הצבת מועמדת שכזו ברשימת המפלגה לכנסת.
"תשומת הלב שמוקדשת לאבתיסאם מראענה בלתי מתקבלת על הדעת", התלוננה השבוע מיכאלי במפגן אטימות מרהיב. הרי מראענה לא מעדה פעם אחת או פעמיים, היא מנגנון של התבטאויות אנטי־ישראליות מהסוג הבוטה. מבחינתה גם יצחק רבין ויגאל אלון הם חלק מ"כנופיה ציונית גזענית", ואת זיכרון יעקב צריך להשמיד. אפילו משפחת ביילין הזדעזעה לנוכח שלל פניני הנאצה בארכיון שלה. היה ברור שהתנצלותה הדומעת בטלוויזיה הייתה כוזבת, ושהבעיה היסודית אצלה אינה הפה הגדול אלא מכמני הנפש. בכל זאת, מיכאלי עמדה על דעתה שלכל היותר מדובר ב"התבטאויות לא מוצלחות".
לו הייתה מראענה נכס אלקטורלי, ניחא. פוליטיקאים כורתים לפעמים ברית עם השטן לצורכי קידום או הישרדות. אבל מראענה הייתה עד לאחרונה כמעט אנונימית. היא גם שובצה במקום ספק ריאלי, 7, שנהיה עכשיו עוד פחות ריאלי בגללה. לא נכס, אלא נזק. לכן מסתבר שמיכאלי פשוט חשה קרבה רעיונית עזה למראענה. כמי שכבר הציעה פעם לוותר על "התקווה", הטיפה לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לצבא, והוקיעה את השתלטות השייטת על המשט לעזה ("תודעת קורבן כוזבת", קבעה אז ב"הארץ") – מראענה נתפסת בעיניה כשגרירת דעותיה שלה. אמנם בוטה מאוד יחסית אליה, אבל חברה לדרך. מהמקום הרדיקלי מאוד שבו מיכאלי עצמה התמקמה, קשה להבין מה הבעיה עם מראענה.
לזכותה ייאמר שהיא שוחה עם כיוון הזרם בעבודה, לא נגדו. אי אז בשליש האחרון של המאה שעברה, כשצאצאי מפא"י ההיסטורית התמסרו לחשש הדמוגרפי במקום לאהבת הארץ, כשהחליפו את האפיקורסות בעמארצות ואת היהדות בליברליזם, הם חרצו את דינה של תנועתם להפוך ממפלגת שלטון לסיעה סהרורית. בתחילת שנות התשעים עדיין איימו בתביעת דיבה על מי שייחס להם תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, אך בשנת 2000 כבר הציעו לערפאת מדינה שבירתה ירושלים. אפילו על הר הבית ויתרו. קנאת אלון, רבין, פרס והלל בלהט החלוצי של גוש אמונים הפכה לשנאה עזה להתנחלויות בקרב דור ההמשך. גם במיקרוסקופ קשה להבחין היום בין העבודה למרצ. היא כבר לא רחוקה מהרשימה המשותפת. אם תיעלם בבחירות הקרובות, רק הדגלים ברמאללה יורדו לחצי התורן.
