חוסר בהירות מלווה את המגפה הזאת מיומה הראשון. ממשלת ישראל צברה הרבה נקודות זכות על אופן הטיפול במשבר, אבל הסברה הגונה ובניית יחסי אמון עם הציבור במה שנוגע להנחיות הן לא חלק מהן. אני ומשפחתי החלטנו השנה לחגוג בסעודת פורים מצומצמת, בעיקר בגלל שהילדים לא מחוסנים ואנחנו חרדים לשלומם. אבל התמונה שנראתה במהדורות החדשות של ישראלים שחוגגים בהמוניהם בכל רחבי הארץ, שיקפה מצב אחר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כותבות ומוחקות אהבה: נשים מספרות על תקופת הקורונה
– הנאמנות המתפוררת של בלוק הימין
– צפו בשידור: שושן פורים בחפלה מזרחית
תמונותיהם של השיכורים החביבים זעקו "נחנקנו". די, נמאס לנו מסגרים, ונמאס מבידודים, ונמאס מריחוק חברתי. תחי השפיות, לחיי השמחה והתקשורת הבריאה בין בני אדם, לחיינו.
רוב המרואיינים בכתבות האלה ציינו שבסך הכול רצו לחגוג, ושהם גם מחוסנים, אז הם פחות מודאגים. זה טיעון הגיוני סך הכול ונשמע משכנע מאוד. למה בעצם מי שהספיק להתחסן לא יכול לצאת ולחגוג? מדוע ההוראה לקנוס חוגגים על התקהלות אסורה, לא כללה רק את מי שלא טרחו להתחסן, אבל בהחלט הטריחו את עצמם להגיע למסיבות הדבקה. ובכלל, למה התקהלות של מעל עשרה אנשים שכבר התחסנו היא אסורה?
יש תשובות טובות לשאלות האלה, והן קשורות לתחלואה הגבוהה ולמידת יעילות החיסונים, שבמצב של הפרת הנחיות גורפת ובמצב של התקהלות המונית תרד משמעותית. אבל אין מספיק הסברה, והציבור הישראלי הרגיש שעבדו עליו. גם שכנעו אותו להתחסן מוקדם, וגם לא נתנו לו להשתכר עם החברים בפורים. אז הוא יצא וחגג, ואת ההשלכות נראה בעוד שבועיים.
עד אז, למה לבכות על אוזן המן שהתפוררה? חודש ימים מהיום יחול חג המצות, וזה מספיק זמן בשביל להסיק את המסקנות ולהתכונן כראוי. הממשלה צריכה לקבוע הנחיות הגיוניות, להסביר אותן לציבור בבהירות וכמובן לתמרץ באופן חיובי את המתחסנים, עד כמה שניתן. או שאפשר לשחזר את ההצלחה של סוף השבוע האחרון ופשוט לקוות שיהיה בסדר.
