לא עברו דקות מאז פרסם נפתלי בנט את התוכנית הכלכלית של מפלגתו ועד שארובות השמיים נפתחו ומטר עוצמתי של ביקורת החל לרדת עליה. הביקורת של סוציאליסטים משמאל (ומימין) לא הייתה מפתיעה מדי, שהרי "תוכנית סינגפור" של ימינה מבטיחה עוד מאותו סוג של נאו-שמרנות או נאו-ליברליזם שהניעו את בנט ושקד מימיהם הראשונים: יותר שווקים חופשיים, יותר סחר, פחות רגולציות, פחות ממשלה – כולם רעיונות שהפטרנליסט הממוצע לא מסוגל לקבל או להכיל. אולם העובדה שביקורת – לעיתים חריפה לא פחות – גם נשמעה מאלו שלכאורה עומדים לצידו של בנט בנושאים אלו, הייתה מפתיעה הרבה יותר.
בטוויטר, בבלוגים, בפודקאסטים ובכל חור אחר בו תוכלו למצוא את המעטים בישראל שמבינים ומוקירים את המונח "ליברליזם" בכוונתו המקורית, דמויות בכירות ומוכרות תקפו את התוכנית. הטענה הנפוצה ביותר הייתה שהיא פשוט לא מציאותית באקלים הפוליטי הנוכחי. לכל זה הצטרפה גם העובדה שהמספרים של בנט לא ממש הסתדרו, שהפחתת המיסים לא תאמה הפחתה מספקת בהוצאות ממשלתיות והעלתה בכך את הסיכון להעמקת הגירעון, ועוד טענות רבות ונהירות שבעצם קבעו בהרבה מילים וביותר מדי מספרים את מה שהיה אפשר להגיד במשפט: הסיכויים למימוש התוכנית קטנים קצת יותר מאלו של הקמת ממשלה יציבה אחרי הבחירות בעוד חודש.
המבקרים האלו כנראה צודקים. בנט לא הולך להפוך את ישראל לסינגפור בזמן הקרוב, והוא כנראה אפילו לא יהפוך אותה להונג-קונג, שוויץ או טקסס. התוכנית שלו היא גרסה מציאותית קצת יותר וארוכה הרבה פחות מהמצע הקדוש של "זהות" מלפני שנתיים: יותר מסמך הצהרות ופחות הצעת מדיניות רצינית. התוכנית שאפתנית מדי, הצהרתית מדי, לא מציאותית מספיק. בקיצור: פופוליסטית. אבל למרות הכול, התוכנית הזו היא סיבה לתקווה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגר ושכח: רפאל הציגה בניסוי טיל נגד מטוסים לטווח של 100 ק"מ
– סינגפור: לא מה שחשבת, בנט
– מטען צינור: ישראל לא ערוכה לטיפול באסונות אקולוגיים
במשך יותר מדי שנים, הייתה רק דרך אחת להיות פופוליסט בישראל: לזעוק נגד הפקרת האזרח. לנדור להגדיל הוצאות ממשלתיות. להבטיח "למגר עוני", "להפיח חיים במערכת הבריאות", "לעזור למוחלשים". או במילים אחרות: להבטיח דברים בחינם. פעם אחר פעם מגיעים נבחרי ציבור למוקדי הכוח במדינה כשבראשם ישנה, בעצם, מחשבה אחת: כיצד אני יכול לקחת בשקט כסף מכיסם של ישראלים ואז להחזיר להם את חלקו בלהט גדול. זה עבד, זה עובד, זה ימשיך לעבוד כל עוד אנשים לא מתעניינים במה בדיוק המשמעות של שירותים ממשלתיים "חינמיים".
אבל לאט ובשקט, שיטה אחרת החלה לקרום עור וגידים. פתאום קמה לה בישראל קבוצה של אנשים שלא מתלהבים מרטוריקה כזו. שמבינים שאין פתרונות קסמים ולא מעוניינים בהבטחות בשמיים. הם קראו ספרים והתעניינו במחקרים, או לכל הפחות הסכימו להאזין לאלו שקראו והתעניינו. בשנים האחרונות זה כבר הפסיק להיות סוד והפך להיות מלחמה פוליטית שנייה, לא בדיוק של ימין מול שמאל – אם כי היא מוצגת פחות או יותר בקווים הללו – אלא של פטרנליזם מול חירות. וכמו שכתבנו כאן לאחרונה, בכל פעם שישנו ביקוש למוצר פוליטי מסוים, יקום הפוליטיקאי שיציע אותו.
לכן, השאלה האם בנט יצליח להפוך את ישראל לסינגפור לא באמת חשובה. מציאותי או לא – עצם העובדה שמפלגה בעלת כוח בישראל פרסמה מצע כלכלי ליברלי היא סימן מעודד עבור תומכי חירות הפרט והשווקים החופשיים. המצע של ימינה וחלקים מהמצע של תקווה חדשה הם אולי תעמולת בחירות, אבל במערכת פוליטית שבנויה כמעט כולה על הבטחות ריקות, אני מעדיף את הפופוליזם שלי ימני וליברלי.
