החלטת שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים לא לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, על אף היעדר אישור מפורש של היועמ"ש לפתיחה בחקירה כנצרך על פי חוק, לא הפתיעה איש. ספק אם אפילו בסביבת ראש הממשלה היה מי שהאמין באמת שכתב האישום יבוטל בשלב מוקדם כל כך בהליך. עם זאת, ההחלטה לא לפסול את כתב האישום מצליחה להפתיע את הקורא לא בגלל מה שנכתב בה, אלא דווקא בגלל מה שלא נכתב.
בהחלטתם קבעו השופטים שאישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה היה צריך להינתן בכתב, ולכלול גם נימוק מפורט. אולם אישור כזה לא ניתן, ולכן, ציינו השופטים, "נפל פגם בהתנהלות היועץ". אף על פי כן הם אימצו את גרסת היועץ בנוגע להתנהלות החקירה, שלפיה הוא היה מעורב בה מראשיתה וליווה את כל שלביה.
האם באמת היה היועמ"ש מנדלבליט מעורב בחקירה מהרגע הראשון? היועץ הגיש לבית המשפט מזכר שמבקש להוכיח שאכן כך היה, אולם מהתבטאויות השופטים בדיון עולה שקטעי הפרוטוקולים שהוא מתבסס עליהם אינם מכילים ראיות חד־משמעיות לכך. עד כה לא הוצגה ראיה ברורה לכך שהיועץ אכן אישר מראש, ולו בעל פה, כל אחת מהחקירות נגד ראש הממשלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דו"ח אמריקני על חיסול חשוקג'י מפר את האיזון במזרח התיכון
– "הכנסת צריכה גם אנשים פשוטים"
– החרדים נוהרים? יותר מסגור בוטה חסר עובדות
וזאת יש לדעת, האישור אינו עניין פורמלי גרידא, ואף לא נועד להגן על ראש הממשלה כאדם פרטי. הדרישה לקבלת אישור היועמ"ש לפתיחה בחקירה נגד ראש ממשלה מופיעה בסעיף 17(א) של חוק יסוד הממשלה. המיקום מעיד על כך שהיא נועדה להגן עלינו, על ציבור הבוחרים. מטרתה למנוע מצב שבו גורמים בגופי אכיפת החוק עושים שימוש לרעה בסמכותם במטרה לסכל את הבחירה הדמוקרטית של הציבור.
האם במקרה הנוכחי איש במשטרה ובפרקליטות לא ניצל את סמכויותיו כדי להפיל את ראש הממשלה? שופטי בית המשפט המחוזי העדיפו לא להתעמק בסוגיה, ולא לברר אותה עד תום. במקום זאת הם התייחסו לסוגיית האישור כאל עניין פורמלי גרידא, שנוגע רק לשאלת כשרות ראיות שנאספו לפני מתן האישור. בכך עיקרו השופטים מתוכן את החוק, וחמור מכך – מיאנו למלא את תפקידם בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית מאפשרות של פגיעה בה מצד רשויות אכיפת החוק.
פרס לגזלנים
גבעת האולפנה, מגרון, עמונה, תשעת הבתים בעפרה ונתיב־האבות הם פצעים פעורים בלב ההתיישבות ביו"ש, ובמידה לא מבוטלת גם בלב החברה הישראלית. מאות תושבים נעקרו מבתיהם בהוראת שופטי בג"ץ – רק בשם עקרון קדושת הקניין הפרטי של פלסטינים שאיש מעולם לא הוכיח בוודאות את זהותם. על אף הפגיעה הקשה שנגרמה לתושבים והמחיר הכבד של עקירת ילדים ותינוקות מביתם, השופטים לא ריחמו ולא ויתרו. אולם השבוע התברר שיש מי שהקניין הפרטי שלהם נוגע יותר ללב השופטים (ערבים), ויש מי שקניינם חשוב פחות (יהודים).
מעשה שהיה כך היה. בראשית שנות השבעים רכשה קבוצת יהודים קרקע סמוך לקיבוץ רביבים וליישוב הקהילתי רתמים (שטרם הוקם). הרוכשים קנו את הקרקע בתקווה שערכה יעלה במרוצת השנים. אלא שבשנות התשעים עבר לאזור השבט הבדואי אל־עזזמה, ואנשיו הקימו שם את הכפר הבלתי חוקי ביר־הדאג'. חלק מהתושבים בנו בנייה בלתי חוקית על אדמות המדינה, אבל בהדרגה נבנו מאות מבנים גם על הקרקע הפרטית. בעליה של הקרקע אפילו לא היו מודעים לכך, אך לנוכח ההתקדמות בבניית עיר הבה"דים עלה בדעתם של שלושה מהם, לפני כתשע שנים, שלקרקע שרכשו לפני שנים יהיה כעת שימוש חוקי. או אז התברר להם שהקרקע פשוט נכבשה בידי הכפר הבלתי חוקי.
לא נלאה אתכם בתלאות שעברו בעלי הקרקע, אך גם אחרי שמונה שנים של הליכים משפטיים סירבו השבוע שופטי בג"ץ לקצוב למדינה זמן לפינוי הפולשים הבדואים לקרקע הפרטית. אף שהמאמצים לפינויים בדרכי שלום תקועים כבר תקופה ארוכה, השופטים לא העלו בדעתם להורות למדינה לקצוב זמן שבסיומו תפונה הקרקע – גם בכוח.
"הגם שיש ממש בעמדת המערערים כי במערך שיקוליהם על רשויות האכיפה להביא בחשבון את הבעלות הפרטית בחלק מהמקרקעין עליהם יושבים הפולשים", כתב השופט גרוסקופף, "הרי שהמורכבות הייחודית ויוצאת הדופן של מתחם ביר־הדאג' אינה מאפשרת לראות בזכויות המערערים בחלקה הפרטית שיקול בלעדיו אין. זכות הקניין, כיתר זכויות היסוד בישראל, היא זכות יחסית".
ספרו על זה לעקורי גבעת האולפנה, עמונה ונתיב־האבות.
הוצאות קבורה
בסוף השבוע שעבר ניתן בבג"ץ פסק דין בעתירה משונה מעט. העותר, שרון שלמה שלצר (תל־צור), ביקש משופטי בית המשפט העליון להורות למדינת ישראל ולסוכנות היהודית לעשות ככל הנדרש כדי להעלות את עצמותיו של רבי נחמן מברסלב לקבורה בארץ ישראל.
רבי נחמן קבור, כידוע, בעיר אומן שבאוקראינה, ומדי שנה בשנה (אפילו בשנת הקורונה) יוצאים המוני חסידים מהארץ כדי לעלות על קברו, מרביתם סביב ראש השנה. כבר בראשית שנות התשעים, לאחר נפילת "מסך הברזל", עלתה לראשונה היוזמה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. מי שהעלה את הרעיון היה רבי ישראל בער אודסר, מזקני חסידי ברסלב באותם ימים, המכונה גם "בעל הפתק" (נ נח נחמ נחמן מאומן). אודסר שיגר מכתבים לראש הממשלה דאז יצחק רבין, לשר החוץ שמעון פרס וגם לנשיא המדינה חיים הרצוג, אך היוזמה לא הגיעה לכלל מעשה. קברו של רבי נחמן נותר באומן, והפך בתוך שנים ספורות למוקד משיכה עצום לחסידים ולשאינם חסידים.
שרון שלמה שלצר נולד בשנת 1956 בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, בשם שרון תל־צור. לאחר שירותו הצבאי חזר בתשובה, ובהמשך הפך לחסיד ברסלב. כחלק מהתהליך הוסיף לשמו הפרטי את השם שלמה, וחזר לשם המקורי של משפחתו. בערוב ימיו של רבי ישראל בער אודסר הוא היה לאחד ממקורביו, ולאחר פטירתו עמס על גבו את המשימה להעלות את עצמות רבי נחמן ארצה. זאת, כשהוא מצויד במסורת מרבו שלפיה "עיקר הגאולה" תלויה בהעלאת העצמות לארץ ישראל וקבורתן בהר ציון שבירושלים דווקא. כדי לקדם את העניין הקים שלצר את "הוועד להעלאת עצמותיו של רבי נחמן לירושלים", וניסה לעניין אנשי ציבור, פוליטיקאים ורבנים במהלך.
מובן מאליו שהיוזמה לא עוררה התלהבות רבה. בעיני רבים מרבני חסידות ברסלב, כל דיבור על הזזת קבר רבי נחמן ממקומו פירושו התעלמות מצוואתו המפורשת של הצדיק להיקבר דווקא בעיר אומן. גורמים מדיניים בישראל שהנושא הוצג בפניהם חששו שהעלאת הנושא בפני האוקראינים תיצור תקרית דיפלומטית מיותרת.
לאחר שהמכתבים ששיגר לראש הממשלה ולשרי החוץ, הדתות והתפוצות לא קיבלו מענה של ממש, בחודש אוגוסט שעבר עתר שלצר לבג"ץ נגד המדינה ונגד הסוכנות היהודית. בעתירה, שהוגשה על ידי עו"ד איתמר בן־גביר, נדרשה המדינה להעניק לרבי נחמן יחס זהה לזה שהעניקה לאישים דוגמת הרצל, ז'בוטינסקי ונפטרים ידועי שם נוספים שעצמותיהם הועלו לישראל. העלאת עצמות רבי נחמן, כך נטען, היא חובה מוסרית שחבה מדינת ישראל ליהדות, וההתעלמות ממנה לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני".
שופטי בג"ץ בחרו לא להתערב. השופטת דפנה ברק־ארז גילתה הבנה לרצונו של שלצר להביא את עצמותיו של רבי נחמן לארץ, אולם הסבירה בנימוס שטענותיו אינן משפטיות. השופטת אף הזכירה שגם לפי ההלכה העתקת קברים היא סוגיה סבוכה, ואף שמותר להוציא עצמות יהודי מקברן לצורך העלאתן לארץ ישראל, ספק רב אם יש חובה כזו. כמו כן, כלל לא הוכח שרצונו של רבי נחמן היה שעצמותיו אכן יועלו ארצה. בסיכומו של דבר דחו השופטים את העתירה, אך שלצר יוכל אולי להתנחם בכך שלפנים משורת הדין לא הוטלו עליו הוצאות. את מאבקו הציבורי בנושא ייאלץ להמשיך בדרכים אחרות.
