זוכרים את קמפיין מפלגת הציונות הדתית, עם הסלוגן המרגיז "את האקלים אפשר לשים בצד, את הערכים שלנו לא"? למרבה השמחה הוא הוסר מהרשת לצד הבהרה שהכוונה לא הייתה להכחיש את משבר האקלים או להמעיט בחשיבותו, אלא ליצור פרובוקציה ולהראות שגם בזמן הקורונה לא נכון לזנוח ערכים אחרים.
קרה פה דבר משמח: גולשים רבים מהמגזר הדתי כעסו על הזלזול במשבר האקלים ודרשו להעלים את המסר מהרשת. חודש לפני הבחירות, זו הזדמנות מצוינת לדבר על האהבה האפלטונית בין הימין הפוליטי והציונות הדתית ובין הטבע והסביבה.
אין ספק, הימין הדתי אוהב את ארץ ישראל. הוא מביע זאת ברגליים – בטיולים, בידיעת הארץ, בהגנת המולדת, ויש כאלו שאף לא טסים לחו"ל. אך כשהדברים מגיעים לנושא חשוב כמו שמירת הטבע, הימין הדתי אוהב, אבל מרחוק. שמירת הטבע מזוהה בציבור כערך השייך לצד שמאל של המפה, ומי שמקדמים אותה לרוב הם חברי כנסת ממחנה השמאל.
אנחנו כמעט לא שומעים התבטאויות מחברי הכנסת בימין הדתי על נושאי סביבה – לא במצע הבחירות (במפלגות שעוד יש להן כזה דבר) ולא בקמפיין הבחירות (את זה עוד יש, ועוד איך). מדוע? האם הציבור הימני בישראל לא מתעניין בטבע ובסביבה? והציבור הדתי – האם גם אותו לא מעניינת השמירה על הטבע? על חיות הבר? על נופי המולדת?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הח"כים החרדים: לבטל את הדוחות של פורים
– באיראן מכחישים כי ביצעו את הפגיעה בספינה בבעלות ישראלית
– ממשל ביידן: הפלסטינים עדיין לא נושא משמעותי
תנו לי להפתיע אתכם. לפני שנה ערכנו בחברה להגנת הטבע סקר מקיף על זיקתה של הציונות הדתית לנושאי סביבה. ובכן, 82 אחוזים מהציבור הדתי־לאומי מתעניינים בשמירה על הסביבה, ל־73.3 אחוזים חשוב שנושאי סביבה יהיו על סדר היום של הפוליטיקאים שלהם, ו־41 אחוזים שמעו על משבר האקלים ודורשים פעולה בנושא (שיעור זהה לכלל האוכלוסיה, אגב).
מנגד, כשבאנו לבחון את האופן שבו נתפסת פעילות חברי הכנסת הדתיים בנושאי סביבה, גילינו שרק 15.9 אחוזים מהמשיבים חושבים שבצלאל סמוטריץ' עוסק בכך; 12.4 אחוזים סבורים שזאב אלקין פועל בתחום (להזכירכם, הוא כיהן כשר להגנת הסביבה); אלעזר שטרן "זכה" ב־14.5 אחוזים, איילת שקד ב־11.9 אחוזים, ונפתלי בנט ב־8.4 אחוזים. למקום הראשון הגיע "אף אחד מהם", עם 23.9 אחוזים. בנושאי סביבה, הדיסוננס בין הפוליטיקאים הדתיים והימנים ובין הציבור שלהם משול לדיסוננס שמייצרת כוס חד־פעמית במטבחון של מטה החברה להגנת הטבע בתל־אביב.
כאחד מנציגי הציונות הדתית בארגון הסביבה הגדול והוותיק בישראל, אני חש אי נוחות ודאגה. הציונות הדתית חושבת שהיא מובילה באהבת הארץ, אבל בפועל היא האחרונה לדאוג לשלמותה – לא הטריטוריאלית, אלא האיכותית (מגוון ביולוגי, שטחים פתוחים, שמירה על חיות הבר, ניקיון ברשות הרבים, זיהום נחלים ועוד).
נושאי הטבע והסביבה נעשו קיומיים בשנים האחרונות, ובפרט השנה, נוכח משבר הקורונה. הבנו את כוחו של הטבע ואת חשיבותו לשפיותנו, אך מנהיגי הציונות הדתית בכנסת לא נמצאים בראש החץ המוביל את הנושאים הללו. את זה הם משאירים לטיפולו של "הצד הפוליטי השני".
גם ברמה המקומית, הירוק נשאר מעבר לקו. מצב הסביבה באזור יהודה ושומרון, דגלו של הציבור הציוני־דתי, הוא בכי רע. הנושא הזה נזנח מזמן במרוץ להתיישבות ולהחלת הריבונות על חבלי מולדת. אם זה יקרה וכאשר היא תבוא, נגלה שהם נראים כמו שאריות מולדת. אל החלל הזה נכנסות עמותות שעומדות על המשמר, מימין ומשמאל, בהיעדר מדיניות ממשלתית בנושא ובהיעדר מתן סמכויות לאכיפה וטיפול.
לשמחתי, בחודשים האחרונים נראה שיש שינוי כלשהו. השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל מהליכוד, עושה עבודה מצוינת במשרד להגנת הסביבה. גם השר שטייניץ פועל לקידום אנרגיה ירוקה ולהטמנת קווי החשמל שהוצבו בלב מכתש רמון. מפלגתו של גדעון סער פרסמה מצע סביבתי נרחב. אבל הציונות הדתית? שוב נשארת מאחור.
אני דתי, ימני, וגר בהתיישבות. יש לי הערכה רבה לפוליטיקאים הדתיים הימניים. אבל אם כבר הסכמנו ש"את הערכים לא מניחים בצד", מוטב שנציגי הציבור שלנו יוסיפו גם את הערך הסביבתי לתוך שק הערכים שרץ לכנסת. למה? כי הם נציגי הציבור הדתי, ואת הציבור הדתי זה מעניין.
ראוי שבבחירות הקרובות נציגי הציונות הדתית יכתבו ויאמצו תוכניות לניהול הטבע והסביבה בישראל, ולא ישכחו גם ליישם.
