האשמות ההתעללות שהעלתה גליה עוז כלפי אביה, הסופר המנוח עמוס עוז, התפוצצו השבוע בקול תרועה רמה כשהם מעוררים שורה של שאלות אתיות כבדות. הראשונה נוגעת לעצם הנבירה בפרשה: האם היחסים בתוך המשפחה, שהם תמיד סבוכים ומורכבים, הם עניין לציבור, או שמא זו פלישה צהובה לענייניה הפרטיים לגמרי של המשפחה?
השאלה הזו עצמה תלויה בשני היבטים שונים של הפרשה: תוכן הדברים שתוארו מחד, ומאידך העובדה שהנאשם הוא ידוען־על. ממילא, כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם היה מתעניין בפרשה גם לו היה מדובר באלמוני, או שכל עניינו נובע מפרסומו של הסופר? כשמדובר בידוענים, אין ספק שהנפש האנושית מוטה לחלוטין. אנחנו מסתקרנים כלפי כל דבר שנוגע לאנשים הנערצים עלינו, ולעתים קרובות יש גם נטייה ליהנות דווקא מהחדשות הרעות העוסקות בהם. שהרי בהערצה יש תמיד ממד מביך של הכרה בפער ביני לאדם הנערץ; חטאיו וחולשותיו מוחקים את הפער הזה, וממילא את הצורך בקנאה.
לעומת זאת, המעשים עצמם אכן ראויים לדיון ציבורי, מרגע שמדובר בהתעללות. ולפחות לדבריה של גליה (מכיוון שלכל המעורבים שם משפחה אחד, אשתמש הפעם בשמות הפרטיים), זו לא הייתה רק התעללות נפשית אלא גם פיזית. במקרים כאלה אנחנו מרשים לעצמנו להתערב במקרי התעללות בכל משפחה אחרת, אף שתמיד אפשר לטעון ש"היחסים מורכבים", והוא הדין גם במשפחת עוז. לכאורה אחרי מות האב הסתיימה גם ההתעללות, ואין לציבור עוד "מה לעשות". אבל העובדה שגליה עצמה בחרה לפרסם את הדברים אחרי מות אביה מעידה שמבחינתה הם עדיין נושמים וכואבים, והיא ראתה בעצם פרסומם סוג של תרפיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
צה"ל מערער לעליון: בית משפט לא יכול לבטל החלטה פיקודית
ספרה של גליה עוז מחריב את הזוהר שבמגדלורי השמאל
הח"כים החרדים: לבטל את הדוחות של פורים
לגבי תוכן התגובות: התגובה הפסולה ביותר היא זו של אנשי ימין ששמחו לאידה של משפחת עוז ולאידו של מחנה השמאל בכלל, וטענו שהנה נחשף ש"כל ההומניזם שלכם לא שווה כלום". זו תגובה פסולה במהותה, משום שכל תגובה פוליטית למצב אנושי פסולה במהותה. במצב דברים בריא, אנשי ימין צריכים לדאוג לזכויותיהם ולכבודם האנושי של פלסטינים, בדיוק כשם שאנשי שמאל צריכים לדאוג לזכויותיהם ולכבודם האנושי של מתנחלים.
יתר על כן: אני לגמרי מאמין לגליה, במיוחד משום שגם שאר בני משפחתה לא ממש הכחישו את טענותיה, אלא הסתפקו באמירות מסוג "אנחנו הכרנו אבא אחר". האח הצעיר דניאל גם היה ישר מספיק להודות שיש גרעין של אמת בדבריה. אבל גם האמון בטענות אינו מצדיק את השמחה לאיד. אדרבה, היא מעידה כאלף עדים שלא כבודה המחולל של גליה עומד לנגד עיני המגיבים, שהרי שמחה לאיד מחללת באותו רגע את כבודם של שאר בני משפחתה, אלא היצר הפוליטי. יש גם הרבה צביעות בתגובה כזו, שהרי במשך השנים נחשפו אנשים קשים ופוגעניים בצמרת של כל מגזר חברתי או מחנה פוליטי בישראל. אנשי ימין דתי המבקשים רגישות לכאבם בשעה שנחשפו פגיעותיו של הרב מוטי אלון בתלמידיו, צריכים להיות רגישים לכאבם של אנשי שמאל כשנחשפות פגיעותיו של עמוס עוז בבתו. זה נכון כמובן גם להפך: מי שלא היה רגיש לכאבם של אנשי הציונות הדתית בחשיפת הרב אלון, לא יכול להתלונן על התנכרות לכאבו בחשיפה הנוכחית.
לגופו של עניין, אין להתפלא שאנשים גדולים בתחום אחד כושלים בתחומים אחרים. לא רק שגדולה ספרותית או רבנית אינה מעידה בהכרח על גדולה אישיותית או מוסרית. אדרבה, לאנשים בולטים בכלל, וליוצרים בפרט, יש נטייה נרקיסיסטית מובנית, שלעיתים קרובות איננה מאפשרת להם לראות את כאבו של הזולת. גם הפער הבולט בין דמותו הציבורית של עוז למה שנחשף השבוע בהתנהלותו אינו צריך להפתיע. האידיאות של בני אדם נוצרות לא פעם דווקא מההכרה בצורך לתקן בעולם את מה שחסר בנפשם שלהם.
כשבערוב ימיו ביקש עוז לתמצת את כל משנתו במשפט אחד, הוא אמר: "לא תכאיב". כבר כששמעתי את הדברים, תמהתי מדוע הסתפק בדרישה המינימליסטית, ולא דרש דרישה גבוהה יותר: עשה טוב! השבוע הבנתי. הכאב שספג בחייו, וכנראה גם זה שגרם לאחרים, הספיקו לו כדי להבין שגם הציפייה הצנועה הזאת לא תמיד פשוטה להגשמה.
