רן ברץ נמנה עם טובי הכותבים, ומיטיב להעניק מבט ימני מפוכח. למרבה הצער, טורו "תסביך נפוליאון" שפורסם בשבוע שעבר במוסף יומן אינו מצטיין בכך, אלא מהווה יותר מאמר תעמולה בשירות הליכוד.
הטור מלא בקביעות שהכותב אינו טורח להוכיחן, אלא חוזר עליהן שוב ושוב בתקווה שיכו שורש במוח הקוראים. בדרך הוא זורע סחרירים בכישרון רב כדי להוכיח את התזה העיקרית: הליכוד הוא ימין, וכל השאר, בעיקר ימינה ותקווה חדשה וראשיהן נפתלי בנט וגדעון סער, שייכים למחנה ה"סמול" הנתעב, והם רק "הוזים" שיכבשו את כס ראש הממשלה.
"ממשלה היא כלי להעברת כספי ציבור למקורבים, ההבדל בין הפוליטיקאים מתמצה בשאלה מי הם אותם מקורבים בני מזל", כותב ברץ, ושוכח להזכיר מי שכלל לדרגת אומנות את שיטת החלוקה למקורבים, ובוועידת איזו מפלגה שאלו את הצירים "רוצים ג'ובים?". הוא גם לא מזכיר לנו מי נכנע שוב ושוב לגחמות הפוליטיקאים החרדים וקונה את תמיכתם בכספים קואליציוניים במשך עשרות שנים.
ברץ מצייר מצג שווא שלפיו רק הליכוד יוכל לעמוד מול הלחץ לפנות חבלי ארץ. אך המפלגה היחידה בינתיים שמסרה חבלי ארץ היא הליכוד. בגין מסר את סיני; שרון הפקיר את גוש קטיף; ונתניהו ויתר על חלקים בחברון, פינה יישובים ביו"ש ונשא את נאום בר־אילן שבו תמך בהקמת מדינה פלסטינית.
על סמך אילו עובדות קובע ברץ שבנט וסער לא יוכלו לעמוד בלחצים? חוץ מתחושת בטן, איזו הוכחה יש לו שיכולותיהם נופלות מיכולות נתניהו להתמודד עם איראן?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פסק הלכה: "דין רודף" למורים שמסרבים חיסון
יותר מתקיפה בדמשק: ישראל צריכה להציב לאיראן קו אדום
ספרה של גליה עוז מחריב את הזוהר שבמגדלורי השמאל
ברץ מאשים את בנט וסער שהם "מפרקים את גוש הימין", אך דווקא נתניהו צירף לממשלתו בעבר את אהוד ברק כשר הביטחון (בעודו שולח את האיחוד הלאומי לאופוזיציה), את ציפי לבני כשרת המשפטים (הרבה לפני שפנה ל"שותפיו הטבעיים" מימין שזכו לאחר מכן בפירורי שלטון), חיזר אחרי יצחק הרצוג, ולאחרונה שלח את ימינה לאופוזיציה כשהוא מעדיף את ניסנקורן במשרד המשפטים.
אמת, נתניהו הוא מנהיג דגול שהביא את ישראל להישגים חסרי תקדים במישור המדיני והכלכלי. אך לצדם יש לו כישלונות אדירים בתחום הלכידות החברתית, המאבק במערכת המשפט המסואבת, וכן, גם בתחום המלחמה בקורונה. ברץ קורא לא להתמקד בכישלונות הללו, ומטיף נגד "הנטייה האנושית להתמקד במרכיב בולט אחד מתוך מכלול, בשלילי, בפגמים ובחסרונות". אך זה בדיוק מה שהוא עושה ליריבי הליכוד, בנט וסער, לאורך כל הטור. הוא מכנה אותם "נפוליאונים", תואר שמתאים דווקא לפולחן האישיות והחנופה ולמבחן הנאמנות השורר בליכוד כלפי נתניהו, ומחליף שם את תורת ז'בוטינסקי ואת ההדר המסורתי של התנועה שגזו וחלפו מן העולם.
לא, נתניהו אינו ימין, הוא נתניהו. הוא האיש שבתירוצים שונים הקפיא בנייה בהתנחלויות אך אפשר הריסת בתים תוך ניקור עיני תושביהן בהבטחות שווא, התיר למנהל האזרחי למרר את חיי המתיישבים וסירב להרוס בנייה בלתי חוקית פלסטינית. אם יבשלו התנאים – הוא גם יכיר במדינה פלסטינית.
במשך כל שנות כהונתו בלם ראש הממשלה כל ניסיון לערוך רפורמות בפרקליטות ובבית המשפט העליון, ומנע כל התקדמות בחקיקת פסקת ההתגברות. רק משקמה עליו המערכת לכלותו החל להשתלח בה, אך זה כבר היה מאוחר מדי ונטול כל אמינות.
נתניהו הוא גם האיש שמכר את משרות הרבנים הראשיים, בתי הדין הרבניים ומכלול שירותי הדת למפלגות החרדיות, שאינן מאמינות בממלכתיות ובציונות ושאין להן כל בעיה להיות חלק מהשמאל (ע"ע גפני).
חבל שברץ, אחד הדַבָּרים המוצלחים של הימין, זונח את הפובליציסטיקה המבריקה שלו לטובת מצגי התעמולה ודפי המסרים.
