חודשי הקורונה הרבים זימנו לנו אינספור התבטאויות של הורים שזעקו מדם ליבם על חדלונה של מערכת החינוך, ועל חוסר היכולת להתמודד בלי מערכת חינוך מתפקדת. הם התעלמו מהעובדה שהמערכת לא הייתה סגורה, אלא התאימה את עצמה ללמידה מרחוק. חלק הארי של המורים עבד באופן מעורר התפעלות. בערב הסגר השלישי, ועדת החינוך של הכנסת נכנעה ללחץ והותירה את מערכת החינוך פתוחה לילדי הגן וכיתות א'־ד'. את התוצאות קיבלנו אחרי שבועיים: התפשטות מחודשת ומואצת של המגפה. עדיף שהמערכת תפעל מרחוק.
אבל נראה שעיקר שכחנו: האחריות על חינוך הילדים מוטלת על ההורים. בשל אילוצי פרנסה הם נדרשים לצאת מדי יום לעבודה ולהפקיד את הילדים במערכת החינוך הממשלתית, אבל משימת הורותם הייתה ונותרה חינוך הילדים. הסיוע לכך היה המטרה המכוננת של מערכת החינוך, ורק אחר כך נוספו רעיונות נוספים – לאפשר להורים "לנשום" (כאילו הילד שהביאו לעולם הוא "מחנק" מבחינתם), או להעביר ידע שההורים לא יודעים (אמת ויציב, ההורים לא יודעים הכול). בדרך צצו גם מורים פרטיים, חוגי העשרה ועוד דברים נפלאים שנועדו למלא את זמנו של הילד, כדי שההורים לא יידרשו לכך.
מגפת הקורונה אפשרה לנו לחזור למערכת החינוך היסודית: המשפחה. לכן לא נכון לומר שמערכת החינוך הושבתה ממושכות. היא לא שבתה, היא רק שבה למתכונתה היסודית. אולי בהמשך נבין זאת, כפי שהבנו דברים מסוימים על מלחמת לבנון השנייה רק שנים רבות אחרי סיומה. מיד לאחר שהסתיימה התמלאנו על גדותינו בביקורת נוקבת – חלקה מוצדק, אך חלקה רחוק מכך. היה אז רק אדם אחד – חסן נסראללה – שאמר לנו בפשטות שאילו היה יודע שכך הייתה מסתיימת חטיפת החיילים, הוא היה נמנע מכך לחלוטין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהדורה אחת הבהירה: אין אכיפה ואין הרתעה
– בג"ץ קבע מה תהיה המדיניות לגבי הכרה בגיורים רפורמיים
– המשפחה הגרמנית שמגשימה את חזון בן-גוריון בנגב
אנסה אפוא להציע סדר חדש. בעצם ממש לא חדש, אבל לא רע להיזכר בו מעת לעת גם בימים שלאחר המגפה. זה הזמן לחזור ולשנן באוזני עצמנו שהחינוך הוא הזכות והחובה המוטלת על ההורים, לא על המורים ואפילו לא על כתפיה של יפה בן־דוד או כתפיו של רן ארז. המגפה הקשה שנחתה עלינו העניקה לנו הזדמנות לאיפוס מחדש של המערכת. נצלו אותה לשבת עם ילדיכם, ללמוד איתם, לחזק את רוחם. הסבירו להם שזו אכן תקופה מורכבת אבל היו מורכבות וקשות ממנה והן חלפו. הנחילו להם ערכי ערבות הדדית, הסיבה המרכזית לכך שאנחנו מתחסנים ועוטים מסכה גם כשחם בחוץ. למדו אותם רעות: חפשו את מי שקשה להם יותר מאשר לכם ומצאו דרך לשמח אותם, להתעניין בשלומם.
הקורונה מספקת לנו הזדמנות להנחיל לילדינו גם את תודעת המקצועיות, דרך עיני המדע והמדענים שהצליחו בזמן קצר להעמיד חיסון נצרך כל כך, ודרך עיני המדינה הקטנה שלנו שעוקפת כל מדינה אחרת במהירות אספקתם לציבור. וגם ערך חשוב אחר: צניעות. לא הסתרת הגוף, אלא הצניעות האומרת שלא הכול אנחנו יודעים או מבינים, גם אם אנחנו יושבים באולפן חדשות נוצץ וחייבים לספק תשובה על משהו שאין לנו תשובה ברורה ואמיתית לגביו. מי שיעשה את כל אלו וינהג כך בעצמו, יחנך את ילדיו וינצל את ההזדמנות שנפלה לידיו.
חינוך אינו נפסק אף פעם. הוא מתחיל ומסתיים בדוגמה אישית. כאשר אנחנו נשברים בקלות, כך גם יישברו ילדינו. כאשר אנחנו מחייכים גם בעת קושי ואתגר, ומוצאים את הדרך לחזק את עצמנו ולאתר את אורך הנשימה הדרוש, גם ילדינו יפיקו מכך רווח רב. מטרת מערכת החינוך איננה "לאפשר לכלכלה לעבוד", אף שרבים סבורים כך. הם שוכחים שמטרת החינוך היא לגדל בני אדם ולהעניק להם כלים להתמודד כראוי עם אתגרי החיים.
מערכות החינוך בצרפת, בספרד, באיטליה ובגרמניה אמנם פעלו בקורונה ימים רבים יותר מאשר בישראל, אבל זה מלמד שערך חיי האדם בישראל כנראה גבוה בהרבה מאשר באירופה. מתברר שהליברליזם, האמונה באדם והנאורות אינן מחוברות מספיק לערך קדושת חיי האדם. קדושת הפנאי והכלכלה חשובה שם יותר.
תת־אלוף במיל' צביקה פייראיזן היה קצין החינוך הראשי
