שר התרבות והספורט חילי טרופר הודיע אתמול (ג') במסיבת עיתונאים על מיזם חדש "לחיזוק התרבות הישראלית" במסגרתו יפתחו עשרות מוזיאונים, אתרי מורשת ויתקיימו שלל פעילויות ברשויות המקומיות ללא עלות בימים שישי, שבת וראשון. מדובר במוסדות שכבר פתוחים בשבת באופן קבוע, וכעת יקבלו תקצוב מהמשרד בשווי 18 מיליון ש"ח כדי לאפשר כניסה בחינם.
ליהודי דתי ישנן שתי דרכים להתייחס למיזם החדש: ראשית, לכאוב כאב גדול על השבת שהולכת ונרמסת. להרגיש ולבטא את הצריבה העמוקה על כך שמדינת היהודים תממן מכספה, ובעצם מכספו, חילול שבת המוני. אפשר להרגיש עמוק עמוק את העלבון אפילו על שמו של המיזם "שבת ישראלית" ולזעוק בגרון ניחר ולב מר: זו לא שבת. תקראו לזה "סופ"ש ישראלי" אבל אל תשמשו במילה שבת שמבטאת את ההפך ממה שהמיזם הזה מייצג.
הדרך השנייה, שמתחברת עם הראשונה ואפילו נובעות מאותו הכאב, היא לנסות ולמזער נזקים מתוך הבנה שיש בישראל ציבור גדול שהשבת שלו לא נראית כמו השבת שלי. יש לדון לדוגמה בשאלה האם מוזיאון שפתוח במרכז העיר ומאפשר הגעה ברגל, עדיף על מוזיאון שמחייב נסיעה ברכב. או האם אפשר לוודא שהקפיטריה או חנות המזכרות במוזיאון יישארו סגורים. אפשר לנהל דו שיח מכבד כמו שניהלו ביניהם פרופ' רות גביזון ז"ל והרב יעקב מדן ולהגיע להסכמה על מתווה בו אף אחד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: גם בג"ץ לא יכול לתת כשרות ציונית לאבתיסאם מראענה
– מאפס למאה: העו"ד שייצג את טראמפ והיהדות
– מתנגדי החיסונים מנצלים את זמני המשבר
הכאב הגדול הוא שאף אחת משתי הדרכים הללו לא מתקיימת במציאות. אף אחד מנבחרי הציבור והרבנים ששלחו תגובות נזעמות על בג"ץ הגיור שיהיה רלוונטי אולי לכמות קטנה מאוד של אנשים, לא זעק על המימון דה פקטו של רמיסת השבת. אולי נזכיר על אילו חילולי שבת התחוללו בעבר משברים קואליציוניים: נחיתת מטוסי ה-F15 בשבת בממשלת רבין, העברת המשחן בשבת בממשלת ברק או העבודות על הרכבת בממשלת נתניהו. בכל אחד מהמקרים האלו חילול השבת הוא כאין וכאפס לעומת חילול השבת שייגרם כשמדינת ישראל תממן כניסה למוזיאונים לכל בית ישראל.
אף אחד מהם גם לא ביקש להיפגש עם השר טרופר כדי לנסות ולהגיע מתוך דו-שיח מכבד ומכיל למזעור עד כמה שאפשר של חילול השבת ההמוני שיתקיים פה החל מהשבת הקרובה.
בניגוד לקמפיינים של המפלגות שנושאות את דגל החילוניות וזועקות מרה, יום וליל על "כפייה חילונית", המציאות מלמדת שהסטטוס קוו בעשורים הראשונים מאז הקמת מדינת ישראל כבר נשחק עד דק ופגע בעיקר בצד הדתי של המשוואה. גם אם יש עדיין פה ושם איים בודדים שמזכירים לנו שזו מדינה יהודית כמו התחבורה הציבורית בשבת, או נישואים וגירושים דרך הרבנות, הם הולכים ונעלמים בסיפוח זוחל. פעם זה בג"ץ, פעם יוזמה של ראש עיר אסרטיבי, פעם זו עמותה שדוחפת ופעם שר עם כוונות טובות. בשורה התחתונה, גם בן גוריון והחזון איש, וגם רות גביזון והרב מדן, לא יזהו את "השבת הישראלית" של מדינת ישראל 2021 כאותה שבת שראו בעיני רוחם.
ואולי על זה אנחנו צריכים לכאוב לא פחות: כבר אין דו-שיח. כל צד חוטף מכל הבא ליד תוך התעלמות מהצד השני. כל צד רואה במוקדי הכוח שלו סוג של מגדל השמירה המגן אל מול פני האויב. אין אמון, אין יכולת לנהל דיאלוג כשכל צד בטוח שכל ויתור יהיה רק נקודת הפתיחה בדרך לכיבוש היעד הבא. כל צד כופה את ערכיו רק כי הוא יכול עכשיו.
התרגלנו מדי לחילול השבת בשביל לזעוק "געוואלד" והתרגלנו מדי לראות אחד בשני אויבים, בשביל לשבת ולדבר.
