בשבועות האחרונים נערך דיון ציבורי ער על סדרת התעודה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של בן ירוחם דוד דרעי, המתארת את עולם הדעות הקדומות ומדיניות הכפייה של הממסד הישראלי בראשית המדינה בסוגיית יישובם של עולי צפון אפריקה בערי הפיתוח. אף שהתהליכים המתוארים בסדרה ידועים זה מכבר, עדיין יש חשיבות גדולה בהבאת הפרוטוקולים והעדויות הישירות והמצמררות לגבי עוצמת הסטיגמות והכפייה בימים ההם.
בעקבות הסדרה פרץ מחול שדים נגד אנשי הממסד הישראלי של אותם ימים. תביעות עלו לשנות את שמות הרחובות שנקראו בישראל על שמו של גיורא יוספטל, ולשנות את שמו של בית החולים שיבא, הקרוי על שם מייסדו ד"ר חיים שיבא. אלה שניים מהאנשים שהסדרה מצטטת התבטאויות גזעניות שלהם.
חשיפת העוולות כלפי עולי ארצות המזרח בעשורים הראשונים למדינה היא עניין חשוב. חשוב עוד יותר תיקונן של דעות קדומות ועוולות המתקיימות גם בהווה. אבל בכל מקרה ראוי לראות גם את ההקשר של הדברים: את החשש הגדול לעצם קיומה של המדינה, את הצורך ליישב ולבזר את האוכלוסייה בתוך זמן קצר, ואת מדיניות הכפייה שהייתה נקוטה באותן שנים כלפי כלל, או לפחות רוב, המגזרים במדינה. יתר על כן: אילו משפט בודד, או אפילו סגנון מגונה כללי, היה הקריטריון היחידי לשיפוטם של בני אדם, כי אז גם שולמית אלוני וגם הרב עובדיה יוסף לא היו ראויים להנצחה ממלכתית.
גם מרים פרץ, כלת פרס ישראל לשנה זו, עלתה ממרוקו – אם כי בתקופה מאוחרת יותר (1964). הוריה לא ידעו קרוא וכתוב; היא ומשפחתה שוכנו תחילה במעברה, ואחר כך בשיכון ד' בבאר־שבע, אחת השכונות הקשות בארץ. היא בנתה את עצמה בעשר אצבעות, והפכה לאשת חינוך. לאחר נישואיה עברה לגור באופירה (שארם־א־שייח'), ולימים פונתה משם בכפייה בעקבות הסדרי השלום עם מצרים. שניים מששת ילדיה, אוריאל ואלירז, נהרגו בשירותם הצבאי. אם יש אדם שרשאי להרגיש שהמדינה פגעה בחייו, הרי זו פרץ. אבל, הפלא ופלא, פרץ רק מלאת תודה והוקרה לזכות שניתנה לה לחיות במדינת ישראל הריבונית.
בחירתה של פרץ היא לצנינים בעיני השמאל הקיצוני. לאחר ההודעה על זכייתה בפרס החלה קודם כול תהייה: במה זכתה? האם "תרומת" שני ילדיה אמורה לזכות אותה בפרס? התשובה היא כמובן שלו דמותה הציבורית של פרץ הייתה מסתכמת במות ילדיה, היא אכן לא הייתה ראויה לפרס, ואף הייתה בכך ציניות מקאברית. מה שעושה אותה ראויה לפרס היא העובדה שלמרות שיברונה, היא ממשיכה מאז ועד היום לחנך ולהרצות על אהבתה לחברה ולמדינה, ולעודד משפחות שכולות אחרות.
אבל מתברר שדווקא הפעילות הזו מטריפה את מי שסבורים כנראה שהשכול הוא ה'קלף' החזק ביותר בעוינותם כלפי המדינה או מדיניות הממשלה. בשביל אחד הבוטים שבהם, מבקר הטלוויזיה של 'הארץ' רוגל אלפר, זכייתה של פרץ בפרס הייתה הזדמנות טובה לתקוף אותה שוב במילים בוטות, לאחר שכבר עשה זאת בעבר. "ההכרה הרשמית שלה תזכה ביום העצמאות היא עוד נדבך במגמת הפאשיזציה בחברה הישראלית", כתב אלפר. "אין ספק שישראל של השנים האחרונות מעריצה את פרץ, כי היא מגלמת את הערך העליון, החולני, של הקרבה למען המולדת. היא הכוהנת הגדולה של דת השכול".
ראשית, מן הראוי להתפעל מעקביותם של אנשים שרוממות ההומניזם כה עמוקה בקרבם, עד שהם לא יהססו להילחם למענה גם בהטחת עלבונות וגידופים כלפי אם שכולה. הרי את הטענות הלגיטימיות נגד עוצמת נוכחות השכול בהוויה הישראלית אפשר להעלות גם בלי גידופים אישיים – אבל אז יהיה זה עוד מאמר שדוף שכבר נכתב מאות פעמים, בלי שום ניחוח פרובוקציה וסיכוי לתשומת לב.
שנית, ערב יום הזיכרון אשתקד סערה הארץ באשר לעימותים אלימים נגד פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, שערכו טקס יום זיכרון משותף. בעמודים האלה כתבתי אז מאמר, ובו הטענה שלאיש אין זכות לומר להורים שכולים באיזו דרך לציין את כאבם, גם אם בחירתם היא בשיתוף פעולה עם הורים שכולים פלשתינים. זה בוודאי נכון גם לגבי הדרך שבחרה מרים פרץ.
ועניין אחרון, חשוב לא פחות: כשדוברי ימין קיצוני או חרדים קיצוניים מתבטאים באופן שערורייתי, נתבעים מיד נציגי הימין המתון, ולחלופין כלל אנשי הציבור הדתיים, לגנות את הדברים. אני משוכנע שרוב אנשי השמאל הציוני אינם מסכימים עם אלפר ודומיו. אבל איפה הגינוי?
