יש תורה של חנינא. אותו רבי שמעון בר יוחאי מודרני שהפציע במסך בעונה השנייה של "שטיסל" כשהוא ניזון מאבקת קפה שחור ואהבה. זו תורה שכל כולה תשוקה לוהטת. כזו שגורמת לך, כשאתה נתקל בדימויים של חז"ל השאולים מן השדה הזוגי, הרומנטי, להדגיש אותם בקו עיפרון כפול כאילו רצית לכתוב בצידם: זה ככה, באמת באמת ככה. מרגישים את זה ברגעים של התמסרות; אחרי לילה רצוף של חזרה על כל שיעורי העיון של זמן קיץ; אחרי שינון על פה רצוף בקול רם של תשעים דף גמרא־רש"י־תוספות. זהו רטט שעובר במיתרי הקול הצרודים, ברק שחולף בעיניים המבקשות להיעצם. אין מתוק מפירותיה של אותה אהבה, מרגעי ההארה כשהכוכבים מסתדרים פתאום ואחרי דקות ארוכות של חשיבה מאומצת נולד כיוון של תירוץ לקושיית רבי עקיבא איגר. וגם אם לא תפרסם אותו בשום מקום, ואפילו לא תכתוב, אתה יודע שלרגע נגעת בנצח, פגשת את הבלתי־מושג.
יש תורה של יוסל'ה. תורה שהיא עיר מקלט, תורה מגנא ומצלא. זה לא שהוא חושש לצאת לדייטים, זה פשוט שהוא רוצה ללמוד 'נאר תיירה' (=רק תורה) ואין לו פנאי לשום דבר אחר. זו לא רק מגננה חיצונית, כמו הגמרא שהייתי פורש מעל הספרים שנהגתי לקרוא במהלך השיעורים בחטיבה, אלא הגנה פנימית. תחושה שבאמת אני עושה עכשיו את הדבר הכי גדול והכי משמעותי שיכול להיות, אז מה פתאום להפסיק? זה מתחיל בקטנה, כשבתקופות שפחות נעים לך בסניף אתה קובע חברותא עם חבר בשבת אחר הצהריים, וזה יכול להמשיך אל שנה נוספת בישיבה כשקצת קשה לבחור מקצוע, או למצוא אהבה. היא יכולה להיות מפלטו של אדם אחד, בודד, אבל זו יכולה גם להיות תורה של ציבור שלם שקצת ירא את המבול של האפשרויות הסוערות מחוץ לתיבה.
יש תורה של צבי אריה. האברך שעולה בכל בוקר ברבע לשמונה על האוטובוס בדרך אל הכולל. תורה שהיא מקצוע, תחום עיסוק, קריירה. תורה שיש בה דד־ליינים ותוצרים ומבחנים ושעון נוכחות. אני זוכר את היום שאשתי אמרה לי: אתה יודע, שמתי לב שיותר ויותר פעמים כשאתה הולך לבית־המדרש אתה אומר "אני הולך לעבוד" במקום "אני הולך ללמוד". היום ההוא צובט לי קצת בלב, אבל עם השנים אני גם קצת שמח בו. באיחוד בין מושא התשוקה למושא המחקר, בין מוקד המשיכה הכי פנימית שלי למסגרות החיצוניות שלהן בחרתי להתחייב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אוי לאותה בושה: קרוב מספיק להמאיס, לא קרוב מספיק לדבר
– זאב, זאב: כשהזעזוע הבוסרי לא משאיר מקום לדבר האמיתי
– קלישאות מהסרטים: שימור האלימות של חיי היומיום
אבל המתנה הגדולה של הסדרה היא התורה של שולם שטיסל. אולי קצת קשה להבחין בה. היא בכלל־בכלל לא מדוברת, אבל היא תמיד נמצאת שם. כמעט בכל סצנה, מלבד בארוחות, אנחנו פוגשים אותו יושב מול כרך גדול של גמרא. לפעמים תוך כדי סיגריה, לפעמים תוך כדי דיבור בטלפון, לא פעם בעיצומה של תנומה קלה. בשום מקום הוא לא מביע תשוקה כלפיה, גם לא תשמעו אותו מתייסר על ביטולה. היא המובן מאליו שלו; היא הנטפליקס והספוטיפיי שלו; כמו טלוויזיה שדולקת בסלון יומם ולילה כשרק הערוצים מתחלפים ועוצמת הסאונד משתנה.
זו התורה שהכי חסרה לי, שאני הכי שואף לה; התורה שרק בגללה עוררה בי שטיסל לא רק חמלה ואמפתיה אלא גם שביב של קנאה באחינו יושבי בני־ברק ומאה־שערים. כי לא לנער הנלהב או עבור הלמדן המקצועי ניתנה תורה. התורה ניתנה לאדם שעמל כל היום בשדה או בכרם, משמח את אשתו ומגדל את בניו ובנותיו, אך בשוכבו ובקומו, ובלכתו בדרך, הוא תמיד חוזר אליה. היא המצע התרבותי שלו, ההקשר והשפה שלו. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.
