בערב שבת האחרון הושבתי את בתי בת השש והסברתי לה לראשונה בחייה מה זו הטרדה מינית. במילים פשוטות עברנו על רשימת האיברים המוצנעים בגופה ונתנו בהם סימנים. הסברתי לה על אנשים טובים ורעים, על מגע מותר ואסור, אפילו גלגלתי איתה סיטואציות וחשבנו ביחד איך נכון להגיב עליהן. לא חשבתי שאגיע לשיחה הזאת כל כך מוקדם. לי לא הייתה שיחה כזאת בגילה.
בשנות התשעים דיברו איתנו על זרים וסוכריות, אבל מה עושים הזרים בתמורה לסוכריות היה כבר מחוץ ללקסיקון. הפעם הראשונה שהתוודעתי לצמד המילים "הטרדה מינית" הייתה אחרי החתונה, נדמה לי. אבל הפעם הראשונה שבה חוויתי הטרדה מינית התרחשה עוד הרבה קודם. איש לא הכין אותי לכך שבכיתה ז', ביום שבו אתחיל לנסוע לבד באוטובוסים מבני־ברק לאולפנה בתל־אביב, אני בעצם נכנסת ללונה פארק של הסוטים.
והיו הרבה כאלה בקו 62. כל מיני טיפוסים שונים ומשונים שזיהו אותו כקו של עלמות מתבגרות דתיות וקלות להטרדה. לא אחת הייתי נרדמת תוך כדי הנסיעה ופתאום מתעוררת ומגלה שיד שאינה שלי מונחת עליי. לרוב הם היו מסווים את המגע בעיתון או בשקית באופן שהיה גורם לך להתלבט. זה במקרה או בטעות? והצביטה הזאת עכשיו בישבן – הרגשתי אותה או שדמיינתי?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עת להקריב: מבחן הסולידריות הלאומית
– זיהוי תהליכים: עקיפת אכיפה בימי קורונה
– 17 שנה יחד: אין תחליף להיכרות הזאת
ואז הגיע הרגע שבו השתנו הכללים.
באותו יום האוטובוס היה עמוס עד אפס מקום ועמדנו בו כמו סרדינים. לידי התמקם גבר כבן ארבעים שהתחיל לשאול אותי שאלות. איפה אני לומדת, האם אני דתייה. עניתי לו תשובות קצרות בנימוס. תוך כדי שאנחנו מדברים הרגשתי מגע מוזר על החצאית שלי. מגע לא תמים. היד שלו נשלחה וחזרה. בכל פעם הוא הגניב ליטופים שהלכו ונעשו תכופים יותר.
אני זוכרת שהבנתי שמשהו לא בסדר. רציתי להגיד משהו. אני זוכרת שלא היה לי אומץ כי פחדתי שכל האוטובוס יסתכל עליי, והכי אני זוכרת את אותה סבתא מרוקאית שראתה מה הוא עושה, תפסה לו את היד, הרימה אותה למעלה וצרחה מול כולם: "של מי היד הזאת??? מישהו איבד את היד?"
לא היה צריך יותר מזה. האיש לא ידע את נפשו מרוב מבוכה ופשוט קפץ מהאוטובוס. אחרי שהוא ירד היא אמרה לי "מותק, אם את לא תצעקי בשביל עצמך, אף אחד לא יצעק בשבילך".
אני יושבת וקוראת את הפרסומים על ארז דריגס ומנסה להבין מה קורה לנו ברגעים כאלה. איך בחורה מוצאת את עצמה מוטרדת במשך שלוש שנים, ועוד באינבוקס? למה אנחנו לא חוסמות? למה אנחנו לא מצליחות להוציא את הגברים האלה מהחיים שלנו? אולי כי לפעמים אנחנו כמו כיפה אדומה שהולכת לבד ביער, ואף אחד לא לימד אותה לזהות זאבים.
אני מנסה להכין את הילדה שלי לחיים האמיתיים, ונקודת המוצא העצובה והבלתי נתפסת שלי היא שלא משנה מה אעשה – מתישהו, בשלב כלשהו בחיים, מישהו יטריד אותה. מישהו ישלח יד. מישהו יזרוק מילה. ולי נשאר רק לקוות שההטרדה הזאת תהיה קלה ולא תצלק אותה.
יום האישה הבינלאומי בפתח, וכל מה שיושב לי בראש הוא איך לעזאזל אני הולכת להציל את הילדה שלי מטיפוסים מפוקפקים. כי אני לא מוכנה שהשיעור יהיה רק "איך להתלונן אחרי". אני רוצה ללמד את הילדה שלי איך לזהות זאבים. איך לנפנף מהחיים שלה גבר רעיל.
פעם הייתה פרסומת כזאת, "פשוט אמרו לא". אני לא יודעת לאן היא נעלמה, אולי כדאי להחזיר אותה. משום שאיכשהו נדמה שלמרות שהמודעות להטרדות מיניות הולכת וגדלה עם השנים, הרבה נשים מתקשות להתמודד עם רגע השיתוק. ארגוני הנשים מלמדים אותנו להתלונן בדיעבד, אבל איך להתגבר על המבוכה, איך לאסוף את עצמך ברגע האמת ולומר: "סליחה, מה אתה חושב שאתה עושה?" – את הדבר הזה לא מלמדים אותנו לעשות.
אילו רק הייתה איזו תחנה בדרך שבה היו מכינים אותנו כמו שצריך לרגע כזה. אילו רק היה איזשהו שלב בחיים – באולפנה או במדרשה או בקהילה – שבו היו מסבירים לנו שברגעים כאלה אין נימוסים ואין כבוד ומצווה גדולה להפוך לסבתא מרוקאית חסרת בושה. אילו רק היה הפרק הזה שמלמד אותנו גם על חוסן, על עוצמה בתוך סיטואציה קשה, על אומץ ותעוזה, ולא רק על הזכות להיות קורבן וחלש – אולי הייתי ישנה יותר טוב בלילה. ואולי אין דבר כזה לישון טוב בלילה כשיש לך ילדים.
rachelm@makorrishon.co.il
