חיה שלי הילדה שלי האהובה שלי חגגה השבוע את יום הולדתה הרביעי. בשבת שעברה נסענו לרעננה, להורים של שיזינג אשתי, לשבת, ובארוחת הערב דיברנו קצת על יום ההולדת של חיהלה, ובזמן שדיברנו ותיכננו והתרגשנו, פתאום התחלתי לבכות! אייי אני לא יודע מאיפה זה בא לי, אני בדרך כלל לא בוכה ככה, בפתאומיות, בדרך כלל אני מרגיש את הבכי בא אליי, בדרך כלל אני מתכונן אליו, בדרך כלל אני מצליח לנשום שתיים שלוש נשימות עמוקות לפני שהוא חונק אותי, אבל אז, ברגע ההוא, בשולחן השבת, הדמעות פשוט זינקו עליי. זה היה מוזר נורא, ומצחיק, וגם מרגש, פתאום קלטתי כמה אני אוהב את הבת שלי, פתאום הבנתי, אני אוהב אותה עד דמע, אני רק חושב עליה חוגגת יום הולדת, ותכף אני מתחיל לבכות.
אני יודע, אני יודע. כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם, זה מה שהורים עושים, אבל אני נשבע לכם שהאהבה שלי היא משהו מיוחד, אני לא אומר את זה סתם, אם היה אפשר למדוד אהבה הייתי מנצח, וזה לא שחיה מיוחדת באופן יוצא דופן או משהו כזה, היא ילדה חמודה, ילדה מסוג ילדה, ובכל זאת אני אוהב אותה עד כאב, בחיים לא אהבתי ככה, זה מוזר לכתוב ככה על אהבה, אבל זאת האמת, אני אוהב את הילדה הזאת כמו שאף אחד לא אהב אף אחד אף פעם, אני אוהב אותה כמה שאפשר לאהוב.
אני זוכר את היום שבו היא נולדה, אני זוכר את התחושה המטורפת שהתפשטה בי, כשראיתי אותה לראשונה, מגיעה לעולם, אני זוכר את הצמרמורת החדה שחלפה בי, זהו, זה מתחיל, החיים מתחילים עכשיו, יש לי ילדה קטנה, היא כאן איתי, היא כאן מולי. אני זוכר את הרגע שבו החלטנו לקרוא לה חיה. אחרי שנתיים שחורות ורעות, פתאום היא באה אלינו, תינוקת חיה יפהפייה עדינה וקטנטנה, שני קילו וקצת, אייי הנה אני שוב בוכה, זאת הייתה תקופה כל כך קשה, אבא שלי, חיים, נפטר בסוף אלפיים וחמש עשרה, והותיר אותי יתום ומבולבל. כמה חודשים אחר כך, במרץ אלפיים ושש עשרה, איבדנו את התינוק הראשון שלנו, בלידה שקטה בחודש שישי להיריון. תתארו לכם את הדבר הזה, בתוך פחות משנה איבדתי אבא ועובר, ופתאום, בתוך המדבר השחור של החיים, בתוך העצב והגעגוע והכאב והבושה והחרדות, פתאום היא באה אלינו, חיהלה שלנו, והיא הייתה כל כך יפה ומתוקה, והיא הייתה בחיים! היא הייתה חיה, לכן החלטנו לקרוא לה חיה, לזכרו של אבא שלי, חיים צפרירי, ולזכר הרגע המתוק ההוא שבו נולדה לנו תינוקת חיה, נושמת, צוחקת, יונקת, מחייכת, אוהבת, אייי עכשיו אתם מבינים כמה אני אוהב את הילדה הזאת. עכשיו אתם מבינים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הן היו באותו הנס
– אושר הקפה ונחמת הפחמימה
– להרגיש את השבר: ימים רקובים עוברים עליי
* * *
חיה בת ארבע, החיים טסים כשחווים אותם במלואם. בשנה האחרונה למדתי את הבת שלי מקרוב, הכי קרוב שאי פעם היה לי. זו הייתה שנה איומה ונוראית, הסגרים שברו אותי, החרדות אכלו אותי, הערפל חנק אותי, ההכנסה שלי התכווצה ביותר מחמישים אחוז, זו באמת היתה שנה איומה, שלא תחשבו לרגע שאני מסנגר עליה! ויחד עם זאת, בשנה הזו למדתי את חיה על בוריה. למדתי איך היא חושבת (היא אוהבת סיבה ותוצאה, אם עושים ככה, אז קורה ככה), למדתי מה היא אוהבת (שמסבירים לה דברים בסבלנות, שקוראים לה ספרים בצורה מושקעת, שמלמדים אותה חוקים של משחק חדש), למדתי איך התודעה שלה מתנהלת (הכול דחוף בלי פרופורציות, אז יש הרבה דרמה), למדתי מה מרגיע אותה (מים חמימים בבקבוק), למדתי מה מרתיח אותה (כשמתייחסים לאח שלה טיפה יותר מדי), למדתי מה גורם לה להירדם (כלום). למדתי הכול בדרך הקשה, הצפופה, המחניקה, המיותרת! אבל למדתי, אוהו למדתי.
בימים האחרונים אני שקוע עד צוואר בטרגדיה המשפחתית שמתחוללת עכשיו על זכרו של אהוב לבי עמוס עוז. אם שפר מזלכם ואתם לא יודעים במה דברים אמורים, אני רק אציין שבתו של עוז, גליה, פרסמה לפני שבועיים ספר שמתאר כיצד עמוס עוז התעלל בה במשך חיים שלמים. איייי אני רק כותב את זה והידיים שלי רועדות. שאר המשפחה של עוז טוענת לעומתה שלא היו דברים מעולם, ושהבית שבו הם גדלו היה כור של אהבה ורגישות. איזה סיפור מסויט. מאז שהוא התפוצץ אני קורא כל מאמר שיוצא, כל ריאיון שעולה, כל תגובה שנכתבת בפייסבוק, אני צולל אל הסיפור הזה במבוכה אדירה, ומתוך מחנק אינסופי, בלי לדעת למה. ויותר משהסיפור הזה מטלטל אותי, כסופר צעיר שאוהב את עמוס עוז ורואה בו אבא, הוא מטלטל אותי כאבא שיש לו ילדה קטנה, שחגגה לפני יומיים יום הולדת.
אחחחחח אם הייתי יכול להוסיף תפילה אחת לעולם הזה, הייתי כותב תפילה על ההורות. כמה כישלונות היא מאפשרת, כמה עוולות היא מחזיקה בתוכה, כמה מטענים מורכבים טמונים בה, נדמה לי שלזה מתכוונים כשאומרים "סכנת נפשות", ההורות היא מרחב שכולו סכנת נפשות. אייי אייי אייי יהי רצון מלפניך אבינו, מלכנו, שתוליכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום, ואל תביאנו לא לידי חטא, ולא לידי עברה ועוון, ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון, ברוך אוהב ילדים, ברוך בורא הנחמות, ברוך א־ל הגעגועים, ברוך שומע תפילה, אמן.
