ביום שישי, שעתיים לפני שבת, ישבתי בחדר הכושר ודיוושתי במונוטוניות. מולי ריצד מסך הטלוויזיה. זפזפתי בין הערוצים והגעתי לתוכנית 'טוקר בשישי'. מוטי גלעדי שוחח שם עם המנחה מנחם טוקר על תפקידו בהצגה 'המלבוש'. אחר כך הראה לו את יכולתו לקרוא בתורה וסיפר על מופע הבידור החדש שלו, 'שואו טיים', שבו הוא מציין יובל שנים על הבמה. אחריו התארחו בתוכנית צמד רעים, ישראל גוטסדינר ובני רוזנבאום, שתכף חוגגים 50 להיווסדם כצמד. גם הם העלו זיכרונות וסיפורים מהקריירה העשירה שלהם.
כשצפיתי תחילה במוטי ואחר כך בבני וישראל חוויתי תחושות מנוגדות: מצד אחד הערכה גדולה לאנשים בני 70, מלאי אנרגיה, שעדיין מופיעים על במות ויוזמים מופעים חדשים ושירים חדשים. מצד שני תהיתי אם לא קצת יומרני מצידם להרגיש רלוונטיים בעידן שבו העולם שייך לצעירים. האם לא כדאי שהם ירדו מהבמה, יורידו את המסך וילכו לעשות לביתם?
חזרתי הביתה, השבת נכנסה, התיישבתי לקרוא עיתונים וראיתי שהתחיל 'פסטיבל אהוד אולמרט', בכתבת ענק ב"עיתון של המדינה" לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי. בימים הבאים התראיין אולמרט בטלוויזיה לראשונה מאז שחרורו מהכלא ביולי 2017. בנוסף פרצה סערה זוטא בעקבות הדיווח שראש הממשלה לשעבר, אסיר משוחרר טרי, עתיד להשתתף בכנס לשכת עורכי הדין, ולנאום שם מול קהל שופטים ופרקליטים שחלקם השתתפו בהרשעתו ובכליאתו.
אף שאולמרט שילם את חובו לחברה, לא ברור על סמך מה הוא מבקש לייצר לעצמו קיצור דרך משערי הכלא אל עבר חידוש מעמדו כסלב. הוא חוזר בכל הכוח: ספר, קמפיין תקשורתי, נאום בכנס לשכת עורכי הדין, מי יודע מה עוד. האם אנחנו מוכנים לקבל אותו בחזרה אל לב הציבוריות? האם מאסר לא קצר מוחק עבירות של שוחד ושיבוש הליכי משפט? האם הוא יכול לחזור לחיק הקונצנזוס כאילו מאומה לא קרה? מה גורם לו לחשוב שהוא עדיין רלוונטי?
גם אהוד אחר, אהוד ברק, נראה כל העת כמתכנן חזרה לזירה הציבורית והפוליטית. בנובמבר שעבר הוא אמר בריאיון: "אני בשל וכשיר להוביל את המדינה יותר מכל אחד אחר, זה לא סוד שבאים אליי הרבה אנשים ואומרים לי: 'בוא, תתארגן, תקים משהו'. אני גם מחזיק בסקר שלפיו בציבור החילוני אני גובר על נתניהו. אני לא צריך חיזוקים – אני מספיק לא צנוע כדי להבחין שמבחינת רקורד, ניסיון, מוכרות בינלאומית, היכרות אינטימית עם בעיות הביטחון, המדינאות, הכלכלה וכו' אני יותר בשל וכשיר להוביל את מדינת ישראל מכל אחד מהמועמדים מסביב".
אז יש לנו אהוד ואהוד, שני ראשי ממשלה לשעבר, שניהם במסלול קאמבק, האחד ללב הציבוריות (בינתיים) והאחר ללב הפוליטיקה. שלשום שניהם היו נוכחים מאוד בדיון שלאחר חשיפת התקיפה הישראלית בסוריה ב־2007. אולמרט כיהן אז כראש ממשלה, וברק היה מחליפו הטרי של פרץ כשר ביטחון. הטענה שמוטחת עכשיו בברק היא שבגלל שיקולי אגו הוא ניסה לטרפד את התקיפה בסוריה. ברק מכחיש, וטוען שרק רצה לערוך את התקיפה בצורה מושלמת ולא בדחיפות כמו שרצה אולמרט, ומביא להגנתו ציטוט של מישהו שאמר "זה מה שגורם מפגש בין חפיפניק עם תעודות ובין מקצוען, פרפקציוניסט; בין איש שלא תכנן אף פעם ולא פיקד אף פעם על מבצע לבין אדם שעשה את זה עשרות פעמים במשך עשרות שנים'".
זאת ועוד, ברק תקף השבוע את אולמרט בכל זירה, ואף כינה אותו "שקרן מועד". אולמרט בספרו לא חשך שבטו מברק, והאשים אותו בבוגדנות, במחסור באינטליגנציה רגשית ובטרפוד עסקה בעניין גלעד שליט. ההתגוששות ביניהם היא עוד עדות לכך ששניהם חזרו לזירה.
אכן, לברק ולאולמרט זכויות רבות, בשל התפקידים שעשו בעבר ותרומתם לבניין המדינה. ועדיין, תמוה שהשבוע פגשנו אותם באינטנסיביות בתקשורת. בחיים הציבוריים כמו בעולם הבידור, יש אצלנו המון לגיטימציה לגברים מזדקנים (גם לכאלה שסרחו). היא אינה ניתנת לנשים בגיל הזה, והיא גם מונעת צמיחה של שכבת הנהגה חדשה, רעננה וצעירה. הרי הבמה הציבורית צרה, והפוליטיקאים לשעבר תופסים חלק נרחב ממנה על חשבון צעירים מבטיחים. הם לא מפנים את מקומם לבאים בתור.
