ניטשה הקסים את אנשי הרוח בדורות האחרונים. לדעתי הדבר נובע פחות מתוכן שיטתו ויותר בשל הפתוס והסגנון הנבואי, וההעזה להגיע עד למסקנות האחרונות של מחשבתו.
כפי שכתבתי ברשימה קודמת, ניטשה זיהה נכון את המוסר היהודי כמוסר של עבדים משתחררים. מוסר הקורא תגר על חוקי הטבע שבו החזק הוא השולט, ומציג את אוטופיית הגאולה: "וגר זאב עם כבש". ניטשה השקיף על המוסר המקראי הזה מבחוץ. הוא ראה במקרא את המקור למהפכה המוסרית המרכזית בחיי האנושות, ששינתה את המילון המוסרי ואת מושגי הטוב והרע. כנגד מהפכה זאת העמיד ניטשה את שיטתו, הקוראת תגר על הציווי המוסרי הבא מלמעלה, תוך שהוא מגלה מחדש את כוחה של הכתיבה המקראית, וזוכה להשראה ולפתוס מנבואתו של הסטרא אחרא.
האמרה שאולי מזוהה ביותר עם ניטשה היא "א־לוהים מת". בשונה מאמירה בסגנון "א־לוהים אינו קיים", זו יותר אמירה אנתרופולוגית, רגשית, המבטאת את הרצון למרוד בסמכות הדתית המחייבת את האדם להיות מוסרי. חשיבותו של המהפך הניטשיאני אל מול הפילוסופיה שקדמה לו היא אכן ב"אומץ" שלו להסיק את המסקנות הקיצוניות ביותר הנובעות מ"מותו של א־לוהים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשכורת הראשונה של יו"ר דירקטוריון נמל אשדוד
– יוצאים מהבית: מה יש לעולם התרבות להציע?
– ידו בכול: מפעל סביבתי חינוכי של אדם אחד
השלילה של הדת מביאה איתה שינוי ערכים. הביטוי הקלאסי של שלילה זו הוא ניהיליזם וביטול ערכי המוסר. אולם עבור ניטשה, הניהיליזם איננו היעד והמסקנה הסופית, אלא משמש כשלב ביניים של הרס המערכת הישנה, שסולל את הדרך למערכת ערכים חדשה ולמוסר חדש אשר דרכו ייוולד "האדם העליון". בתורתו של ניטשה השמיים נחרבו והתרוקנו, אך הגהינום יכול היה למצוא לו מקום עלי אדמות.
שתיקת השמיים
כמה הוגים יהודים נתנו את תשובתם לרעיונותיו של ניטשה. באחת הרשימות הבאות אביא בפניכם בעזר ה' את תשובתו המעניינת של הראי"ה קוק. כאן רוצה אני להביא את דבריו של הוגה אחר. נדמה לי שבעניין זה, הניגוד הדיאלקטי לעמדתו של ניטשה מצוי בשיטתו של הוגה הדעות מרדכי מרטין בובר. אין ספק בעיניי שתורת "ליקוי האור הא־לוהי" של בובר, היא האלטרנטיבה שבובר העמיד לתורה הניטשיאנית ולדבריו ש"א־לוהים מת". בובר מאמין שמצב ההסתר שבו אנו נמצאים כיום שורשו בכך שמשהו מסתיר מאתנו את האור הא־לוהי. זהו ליקוי מאורות, זהו "הסתר הפנים" המקראי. אולם זוהי תופעה הפיכה. הא־לוהים שותק, אך ייתכן שהאדם אחראי לכך, והשינוי יקרה בתוך נפש האדם.
ולמרות זאת, באופן הפוך, הנחת היסוד של ניטשה צודקת. "א־לוהים מת" משמעו אכן שהמוסר בטל ומבוטל, כי, כדברי בובר, "רק מתוך הזיקה האישית אל המוחלט בוקע ועולה ההחלט של המערכת המוסרית, שבלעדיה אין דעת עצמו של האדם שלמה". ניטשה אכן צודק בקשר שבין האמונה בא־לוהים ובין חיוב המוסר, אלא שבובר הופך את כיוונה של ההוכחה. מתוך האמונה בקיומו של מוסר ניתן דווקא להסיק את האמונה בא־לוהים!
באופן דומה מתייחס בובר לסארטר ולגישה ההומניסטית שלו. "א־לוהים שותק", טוען סארטר, "משמע שלא נאמר לו לאדם שום דבר שהוא ללא תנאי, ומחייב ללא תנאי". סארטר דוחה את מחויבותו של המאמין לקיים את הציווי הדתי ללא תנאי. אולם, טוען בובר, גם האדם המאמין אינו חייב לקבל מחויבות המנוסחת באופן שכזה.
בעניין זה יש להבדיל בין מוחלטות לנוקשות. אם נסתכל למשל על החיוב המוסרי, התשובות לדילמות מוסריות שהאדם פוגש אינן תמיד ברורות. בעניינים אלו היו החכמים אוטונומיים במידה מסוימת, והתשובות הקונקרטיות לבעיות המוסריות השתנו לפי הנסיבות. אולם המוחלטות של עצם החיוב להיות מוסרי נולדת במפגש האדם עם הא־לוהי. זהו פשר ההתגלות, המפגש עם א־לוהים חיים.
הסתרה שבתוך ההסתרה
לפי בובר, ההגות הדתית סבורה שתולדתה של ההתגלות, מפגשנו עם א־לוהים, היא גילוי ההבדל שבין טוב לרע. זוהי תורת המוסר כולה. על כך אפשר אולי להוסיף, כמו שאמר הלל לאותו אדם שבא להתגייר, "ואידך פירושה הוא זיל גמור" (שבת לא ע"א). הבנת ההשלכות המוסריות המעשיות הנובעות מהעיקרון הדתי הזה, לרוב איננה פשוטה כלל ועיקר. פעמים רבות נהיה נתונים בתוך מלכודת הספק. ולמרות זאת עלינו להבדיל עקרונית בין שתי סיטואציות שונות – בין זו שבה אין חיוב מוחלט כלל ועיקר, ובין זו שבה יודע אני שקיים משהו מוחלט. זהו קיומו של ההבדל בין טוב לרע, למרות שלא תמיד אנו יודעים באופן קונקרטי מה טוב ומה רע, ואנו מתלבטים לגביו.
אם להשתמש בלשון החסידות, הרי שעלינו להבחין בין ה"הסתרה" ובין "הסתרת ההסתרה". כאשר ההסתרה מוסתרת, זהו המצב שבו אין עבורנו שום דבר מוחלט ואין כבר כל משמעות לחיפוש ההבדל שבין טוב ורע. ההתגלות מורידה מאתנו הסתרה שנייה זאת, אף שעדיין יכולים אנו להישאר בהסתרה הראשונה. המסווה הראשון הוסר. אנו יודעים שמישהו מסתתר בעולם, אף שאין אנו מבינים אותו. אף אם לא נוכל לדעת מהו טוב כאן ועכשיו, בטוחים אנו שהוא קיים.
ובובר ממשיך לצטט את סארטר: "אם סילקתי את האל־האב… מן ההכרח שיהיה כאן מישהו שימציא את הערכים". סארטר, בגישתו ההומניסטית, מאמין שהאדם יכול להיות יורשו של האל. אולם בובר אינו מתנחם ביומרה סארטריאנית זו, שאינה אלא מיתוס שייכשל. עצם השימוש במונח "להמציא" מסגיר את האבסורד שבמשימה. בנייתה של מערכת ערכים מחייבת באופן מוחלט היא משימה בלתי אפשרית לאדם. יכולה היא להיות רק תוצאה של המפגש עם הא־לוהים.
