הסיפור הפעם רק נראה פשוט, אבל בכל פעם שאני נזכר בו ומעמיק בו אני מבין שהוא כנראה הסיפור הכי עמוק שאני יכול לספר על תקופת הישיבה שלי. והסיבה שאני מספר אותו דווקא עכשיו היא בגלל שהוא קצת קשור למדור של שבוע שעבר וגם בגלל שפגשתי השבוע את גיבור הסיפור, בנצי שם בדוי, אחרי תקופה ממש ארוכה שלא התראינו. חמש שנים אולי. ומעשה שהיה, כך היה: צהריים אחד נכנסתי לחדר שלי בפנימייה ומצאתי את בנצי שם בדוי שרוע על המיטה שלי בלי נעליים ובלי גרביים וקורא את ״הנסיך הקטן״.
אני לא אומר, החיים בפנימייה יכולים להיות מוזרים ומפתיעים ואפילו קשים מדי פעם, במיוחד לבחורים שסדר, ניקיון ואסתטיקה עומדים בראש מעייניהם, אבל המראה הזה של בנצי שם בדוי שוכב על המיטה שלי יחף וקורא את הנסיך הקטן היה יותר ממוזר או מפתיע, זה היה מראה על גבול הסוריאליסטי באיזשהו אופן. בנצי שם בדוי לא היה אחד שהיית יכול לתפוס בפנימייה סתם ככה באמצע היום שוכב ומתבטל, ובוודאי שלא קורא ספרים חיצוניים ועוד על מיטה של מישהו אחר.
בנצי שם בדוי היה בחור אצילי עם קול נמוך ופוני מסורק הצידה בקפידה. הייתה בו איזו נקיות פנימית וחיצונית מעוררת השתאות. אגזים קצת ואומר שהיה בו אפילו משהו מלאכי כזה. מרחף בקטע טוב. את רוב זמנו ומרצו הוא היה משקיע בלימוד, אוכל מעט, שותה תה עם הרבה סוכר ומתפלל שמונה־עשרה באריכות. בחור שחוטפים בשידוכים. אז לראות אותו ככה שוכב פרקדן ומעמיק בנסיך הקטן באמצע הסדר היה מחזה מופרך עד מאוד. הבעת הפנים שלו הייתה רצינית מתמיד והמצח שלו היה חרוש קמטים שהופיעו לפני כן רק כשהתאמץ לדייק בדברי הראשונים והאחרונים. מה נסגר, בנצי? שאלתי והצבעתי על הספר. ובנצי אפילו לא הרים את הראש והמשיך לקרוא בשקט ובדריכות. אז שאלתי שוב, בנצי, הכול בסדר? ובנצי השאיר את הראש בספר ורק שאל בקול השקט שלו, זה בסדר שאני קורא בספר שלך על המיטה שלך? ואני אמרתי לו בטח אחי. הכול בסדר רק בוא תסביר לי מה אני רואה כאן. למה שלא תשאל ממני את הספר לזמן בלתי מוגבל ותקרא בו בנחת מדי ערב לפני השינה? ורק אז בנצי שם בדוי הרים את הראש והסתכל עליי במבט חיוור וסיפר שלפני שעה קלה הוא חזר מביקור אצל השיננית שלו, ובאוטובוס (כל הצרות של עולם הישיבות מתחילות ונגמרות באוטובוסים) התנגן שיר של זמר שהוא לא מכיר שאחת משורותיו היא – וכאן בנצי נעמד וציטט בעל פה ובפאתוס לא אופייני: סליחה, כבר הנחת תפילין היום? / שואל אותי עסקן עם זקן. / אמרתי לו לא, ומה איתך? / כבר קראת הנסיך הקטן?
חיים בפנימייה יכולים להיות מוזרים ומפתיעים ואפילו קשים לבחורים שניקיון ואסתטיקה בראש מעייניהם, אבל המראה של בנצי שם בדוי על המיטה שלי יחף וקורא היה על גבול הסוריאליסטי.
עכשיו תראה, אמר לי בנצי שם בדוי, אמנם אני לא אחד שמייחס חשיבות רבה לשירים שאני שומע באוטובוסים, וגם ברוך השם אני לא עסקן כפי שאתה יודע. וכפי שאתה גם רואה במו עיניך, אני לא נוהג לגדל זקן בשלב זה של חיי, והשם שבשמיים יעיד עליי שמעולם לא הטרדתי אף אדם בענייני שמירת תורה ומצוות כמו שנוהגים החב"דניקים שאין חלקנו עמהם ברוך השם. אבל אני אומר לך, עדן ידידי, שמאז ששמעתי את השיר הזה באוטובוס, לא נחה דעתי וחזרתי לישיבה ושאלתי את אליעזר מה זה הנסיך הקטן, הוא הרי מבין בדברים כאלה, ואליעזר אמר שזה ספר ילדים מיתולוגי שגם מבוגרים אוהבים לקרוא, ושאלתי את אליעזר איפה אפשר לקנות אותו והוא אמר שבכל חנות ספרים במרכז העיר אפשר, וכמעט שלקחתי אוטובוס לעיר לקנות בדמי הכיס המעטים שלי את הנסיך הקטן, אבל אז אליעזר אמר לי במבט חומל שלא אטרח ושיש לך אותו בארון ושבטוח תסכים לי לקרוא בו.
אז הנה, זה מה שאני עושה עכשיו כדי שאם אי פעם אפגוש את הזמר הזה שאני לא יודע מיהו בכלל, אוכל להטיח בפניו ללא משוא פנים: דע לך אדון זמר, שאני, בן ציון בן הרב ר' דוד למשפחת כץ, גם מניח תפילין כל בוקר, וגם לומד תורה יומם ולילה וכן, גם קראתי את הנסיך הקטן הזה שלך שאתה מתפאר בו. אז אל תעוף עליי עם השירים המפגרים שלך, יא חתיכת עם הארץ, ברור?
