פעם זה היה פשוט. הייתה חלוקה מובחנת של ימין, שמאל, סוציאליסטים, קומוניסטים, חרדים ודתיים לאומיים. הייתה גם חלוקת גושים די ברורה. קואליציה די קבועה של מפא"י, מפ"ם והמפד"ל ומחוץ לקואליציה חרות מימין והקומוניסטים משמאל. כל היתר לא נספרו.
מלחמת ששת הימים לא שינתה את המבנה הזה אבל עוררה רגשות מיוחדים בציונות הדתית ובחלק מתנועת העבודה. השיבה לחבלי מולדת ששוחררו פתחה את הדלת לגל חדש של ציונות מגשימה בעיקר אצל בני הציונות הדתית בעיקר בהשפעתו של הרב צבי י-הודה זצ"ל. השבר של מלחמת יום הכיפורים נתן דחיפה לרגשות אלה ולהקמת גוש אמונים שהפך לתנועה מיישבת בסגנון ימי המנדט – חלוציות מתוך אמונה ציונית עם "טוויסט" קטן – אמונה דתית אמונית שהיוותה מכפיל כח לתנועה.
המהפך של 1977 והצטרפות המפד"ל לממשלת הימין נתנו דחיפה עצומה לתנועת ההתיישבות ולפריחה בחינוך הדתי-לאומי. ההישג של מנחם בגין בחתימת הסכם השלום עם מצרים גרם לשבר בציונות הדתית. הפרפקציוניזם ו"טוהר האמונה" יצרו בקיעים שפילגו את המחנה ופגעו בכוחו באופן ניכר. מתנועה דתית ציונית נוצרו שתי תנועות: המפד"ל הקלאסית ותנועה טהרנית (המיוצגת כיום על ידי "הציונות הדתית" ומורכבת משבבים של תנועות קיצוניות שכל אחת מהן מייצגת פלח של כמה עשרות אלפים בודדים של תומכים).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "דחיית סיפוקים היא עינוי אמיתי, בטח כשאין דד־ליין ברור"
– סקרים או שקרים: כמה הם משפיעים על החלטת הבוחר?
– הקרבות האמיתיים של הג'ודוקאים האיראניים
ואז הגיע נפתלי. נפתלי בנט (איש ראוי בזכות עצמו) לא היה מעולם בשר מבשרה של הציונות הדתית והוא מונע בעיקר מאמביציה אישית להגיע לפסגת המערכת הפוליטית תוך שימוש בפלטפורמה של הציונות הדתית להשגת המטרה. אינני פוסל את מטרותיו של בנט אבל כל עוד הוא משתמש בפלטפורמה שלנו (הציונות הדתית) מחובתו להעמיד את מטרותיה לפני מטרותיו האישיות. למען הסר ספק, לדעתי הצטרפותו של בנט אלינו עשתה לנו הרבה טוב, אבל עליו להבין ולהפנים כי שאיפותיו האישיות חייבות לעמוד במקום שני בסדר העדיפויות של הציונות הדתית – להלן: ימינה.
אני מקשיב בקשב רב להופעותיו בתקשורת ומנסה להבין מה לנו כי נשים את המלחמה בקורונה ואת החלפת נתניהו על ראש שמחתנו. אכן, הטיפול בקורונה אינו מושלם ואכן נתניהו הוא טיפוס נהנתן (לא מושחת כטענת השמאל) בעל גינוני מלכות מיותרים – אבל זה לא גורע מחובתו של בנט לעסוק באופן הדוק במגרעותיו במקום לעסוק בנושאים המעניינים את ציבור בוחרי ימינה.
לא שמעתי את בנט מדבר על הנושאים המעניינים אותי (כמשל) והם ענייני החמ"ד, המכינות, ההתיישבות, שמירת הסטטוס קוו, הרבנות ומערך הכשרות.
מועמד המתיימר לייצג אותי צריך לדבר בקול צלול וברור על מטרותינו כתנועה פוליטית דתית לאומית. אני הייתי רוצה לשמוע על כוונותיו בנושא ריענון המערכת המשפטית, הכנסת החלק הדתי של החמ"ד לבסיס התקציב (במקום שיהיה נסמך על תרומות של כספים קואליציוניים). הייתי רוצה לשמוע בדבר כוונותיו לטפל בבעיות תקנת השוק, צוות קו כחול, פסקת ההתגברות, מינוי דיינים בני הציונות הדתית, טיפול בזהות מאיישי המשרות בצוות יועמ"ש יו"ש, זעזוע במערך הכשרות הלאומי ועוד נושאים רבים מסוג זה המהווים בסיס ליכולתנו לחיות בנוחות יחסית במדינה חילונית למהדרין.
זה לא נגמר כאן. בנט מצהיר מעל כל במה כי בכוונתו להיות ראש ממשלה בישראל. השמועות בתקשורת אומרות כי בכוונתו לדרוש שותפות בראשות הממשלה ולדרוש להיות הראשון בתור. זה מזכיר לי בדיחה עתיקה על הפיל והעכבר הרצים במדבר ואז אומר העכבר לפיל – תראה כמה אבק אנחנו עושים.
נפתלי, ביבי יאכל אותך לארוחת בוקר. לדעתי על בנט להתרכז בנושאים ה"מעניינים" – משרד הביטחון (מכובד מספיק), משפטים, חינוך ודתות. כך נחזיר עטרה ליושנה וכך נגדיל את כוחה של ימינה ובעקבות זאת גם בנט ירוויח ואנו נצא נשכרים.
