בשנת 1958 ביקש "האח דניאל", מהגר פולני בן 36, שמדינת ישראל תכיר בו כעולה חדש מכוח חוק השבות. האח דניאל אמנם ענד צלב לצווארו, מה שלא השאיר מקום לספק בדבר אמונתו הדתית, אך הציג מסמכים המבהירים את היותו בן הלאום היהודי. מדינת ישראל, בשנת העשור להיווסדה, לא התרשמה במיוחד ודחתה את בקשתו בנימוס. האח דניאל – שמואל אוסוואלד רופאייזן, אם לדייק – פנה לבג"ץ והמתין ארבע שנים לפסיקה.
סיפורו האישי ריתק את התקשורת הישראלית: התברר כי הוא נולד למשפחת יהודים בעיירה סמוכה לקרקוב, היה חבר נלהב בתנועת "עקיבא" הציונית, ואף השתתף בהכשרה בת שנתיים לקראת עלייה ארצה. אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה, ורופאייזן נכלא, ברח, השיג תעודות מזויפות שהציגו אותו כגרמני־נוצרי, וקיבל מִשרה כמתורגמן של מפקד הגסטפו בעיירה מיר. את מעמדו החדש ניצל להברחת נשק ומפות לחברי מחתרת נוער יהודית – שארגן בעצמו – וכדי להתריע מפני חיסולים מתוכננים.
לאחר שהגרמנים חשפו את פעילותו, ברח רופאייזן שוב והצטרף לפרטיזנים. לבסוף מצא מסתור במנזר, שם הוא קבע את מעונו גם לאחר המלחמה, ואף המיר את דתו לנצרות. מסדר הנזירים הקתולים הכרמליתים שהוא הצטרף אליו נוסד על ההר המשקיף אל מפרץ חיפה, ורופאייזן – כעת כבר האח דניאל – ביקש להגיע אליו. כאמור, הדלתות האוטומטיות נותרו חסומות בפניו, על אף מוצאו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צייצני ביבי הם לא שופרות אלא דיבוב מלאכותי
– ישראל, הדיסטופיה: על תקינות פוליטית ומשיחיים הזויים
– מה כואב יותר, רמיסת השבת או מותו של הדיאלוג?
בעתירתו לבג"ץ טענו פרקליטיו של רופאייזן כי הוא "נולד כיהודי, גדל כיהודי, סבל כיהודי ומרגיש עצמו יהודי מבחינה לאומית… אין באמונתו הנוצרית כדי לגרוע מלאומיותו היהודית, ועל כן אין לדעתו לשלול ממנו את הזכות לקבל אזרחות ישראלית כעולה לפי חוק השבות". יותר עמֵך עמי, פחות אלוהייך אלוהיי. הנזיר הכרמליתי גם גייס לטיעון את ההלכה – "אף על פי שהמיר דתו, מכל מקום ישראל הוא".
כל אלה לא השפיעו על החלטת שופטי בג"ץ, שבשנת 1962 דחו את עתירתו תוך שהם מציעים לו להתאזרח כחסיד אומות העולם. ככלות הכול, בימי התופת הוא הדליף בין השאר ליהודי מיר את מועד ההשמדה הצפוי להם, ובזכותו הצליחו כ־300 צעירים להימלט מהעיר ולהציל את נפשם. אולם האח דניאל סירב לפשרה זו ודרש להירשם כיהודי, אף שלא קיפל את גלימתו או אפסן את שרשרת הצלב שלו, מה שהקשה על השופטים המכובדים להתעלם מאמונתו הדתית החדשה. וכך קבע בג"ץ – שלושים שנה לפני עידן האקטיביזם השיפוטי־חוקתי – שחוק השבות אינו כולל את מי שהמיר את דתו. בשאלת מיהו יהודי הכריע ההיבט הלאומי־חילוני, כשהוא משאיר את זה הדתי הרחק מאחור.
רופאייזן התאזרח בארץ במסלול אחר, מחוץ לחוק השבות. במשך כארבעה עשורים הוא חי במנזר סטלה מאריס בחיפה, עד שהלך לעולמו בשלהי שנות התשעים. בסעיף הדת במסמכיו נרשם "נוצרי", ובסעיף הלאום "לא ברור". הלווייתו וקבורתו התנהלו על פי כללי הטקס הנוצריים. באותו מעמד ממש, אחיו הבכור קרא עליו קדיש.
צלב וכרטיס טיסה
אם בערוב ימיו המשיך רופאייזן לעקוב אחר ההתפתחויות החוקיות והמשפטיות, ודאי הבחין שאותה אמירה חילונית־לאומית שפעלה נגדו מתמוססת והולכת. בסיוע "סעיף הסב היהודי" בחוק השבות, עונדי צלבים זוכים למעמד שהוא רק חלם עליו. בעת העלייה הגדולה של שנות התשעים מברית המועצות, צפינו כבנות שירות צעירות במשפחה רבת־משתתפים בעלת חזות קתולית למהדרין, על צלביה ואותותיה, מגיעה ארצה. כבר במלון בעת הקליטה הבהירה המשפחה חמורת הסבר כי אין בדעתה להישאר במדינת היהודים: מיד לאחר שיקבלו את זכויות העולים, אמרו בזעף, יפנו לאחת מערי אירופה. הם אכן קיבלו מענקים כסדרם והטבות כהלכתן, וטסו למדינה עתירת כנסיות. מבחן החזות – מעוגן בתקדים משפטי מסקרן ככל שהיה – לא שרד את מבחן הזמן. יחד עם הלאומיות־החילונית המשתנה גם הוא שינה פנים. לגיור הדתי זה לא היה קורה.
בג"ץ הרפורמים מהשבוע כמו ביקש לנגוס בעוד שטח יהודי־אורתודוקסי בארץ ישראל, אבל למען האמת אין לו דרך לעשות את זה, וכנראה גם לא יומרה. הוא כלל לא מתעסק בפן ההלכתי של שאלת מיהו יהודי, אלא בפן האזרחי שלה. אם עד כה הכירה המדינה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שנעשו בחו"ל, כעת היא מכירה בגיורים כאלה גם אם נעשו בישראל – מדינה שהקהילה הרפורמית שבה קטנת ממדים בהרבה לעומת חברותיה שבתפוצות. המהפך אכן אינו גדול במיוחד, ובכל זאת למי שחושש מהתבוללות או מדמוגרפיה יהודית מופחתת, יש סיבות לדאגה. דווקא החוששים שבמסדרונות הכנסת התעוררו מאוחר מדי: כמו במתווה הכותל ובבג"ץ החמץ, גם הפעם החרדים והחרד"לים – המקפידים בקנאות מרשימה על קיום "תפסת מרובה לא תפסת" – דחו את פשרת הרב ניסים המעוגנת הלכתית, וקיבלו בג"ץ חילוני למהדרין.
ובכל זאת, אין מקום להיסטריה. בניגוד לסוגיה החילונית־לאומית הצעירה, העניין היהודי־דתי גידל לאורך אלפי שנותיו עמוד שדרה יציב וקשוח. גם אחרי אלפיים שנות עקמת חמורה, הוא ממשיך לשאת אותנו בגאון על כל פילוגינו ומחלוקותינו. הוא מכיר אותנו, הוא הרי עמוד שדרה יהודי. שום פריצת דיסק אקראית לא תשבור אותו. אבל כדי שהגו היהודי יוכל להתיישר מחדש ולא להסתובב כגיבן כבד ימים, כדאי שבית המחוקקים ידאג לו לטיפול פיזיותרפי מוצלח. בסופו של דבר, בג"ץ הגיור 2021, כמו בג"ץ 72/62 של האח דניאל, לא יהיה המילה האחרונה. מדינת ישראל קיבלה בשעריה מגוון יהודי דעתני שלא ייתן לרוחות להירגע, גם אם יורכב כולו מיהודים למהדרין ואפילו מיהודים שומרי מצוות להחמיר. זה לא חוק גיור כזה או אחר, זה מי שאנחנו. ותפקיד המחוקק לסייע ככל יכולתו בהתגברות על מהמורות שעוד ימשיכו ויצוצו.
חוק השבות מתחנן לפירוק ולבנייה מחדש, כפי שניכר בדברים שכתב השבוע השופט נעם סולברג. בדעת יחיד הדגיש סולברג את הצורך בפתרון מעמדם המפוצל של מתגיירים רפורמים – שרשומים כיהודים, אך אינם יכולים להינשא או להתגרש כיהודים. ראוי היה שנבחרינו העסוקים במשחק הכיסאות האינסופי שלהם יתפנו סוף־סוף לחקיקה מסודרת וחדישה, ויקדמו גיור ממלכתי והלכתי שיפסיק את הקרע בין סעיף הלאום לסעיף הדת – פרטים שאולי נמחקו מתעודת הזהות שבארנקנו, אבל לא מהזהות היהודית שבנשמתנו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
