כמה זמן מותר להתבכיין על זה שאין לך אבא? שנה? שנתיים? כי אני בדיוק סוגר שלוש שנים ומתחיל את הרביעית, והתחושה הכי קשה – מלבד העובדה שהחבר הכי טוב שלי כבר לא פה – היא שעכשיו פחות או יותר אני הופך מהיתום החביב שסובל ליתום המעיק שצריך להתגבר על זה ולהמשיך הלאה.
אני לא אומר שככה אתם מרגישים, אני אומר שזו מחשבה שעוברת אצלי בראש. יכול להיות שזה חלק מהמאצ'ואיזם שלי. יכול להיות שזו כי חוץ מזה שאין לי אבא החיים שלי טפו־טפו די סבבה. יש לי שלושה ילדים שאני מטורף עליהם, אמא נפלאה, אישה מדהימה, חיים מלאים ומאושרים. אז למה אני ממשיך להתבכיין? זו דרכו של עולם, תתקדם, יותם, תתקדם. אבל וואלה, לא בא לי להתקדם, בא לי להמשיך להתבכיין. מותר לי.
באמצע הפנים של סימבה
השנה הראשונה של האובדן היא שנה של הלם. הכול טרי. הזיכרונות, הריחות. החוסר מורגש בכל צעד ובכל פעימה, וכל מילה של ילד יכולה לגרום לך לבכות. אתה כמו תינוק שלומד ללכת על מזרן של אֵבֶל, מדי פעם מתרסק, מדי פעם מבסוט מעצמך לאללה שהצלחת ללכת כמה צעדים בלי ליפול.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המגפה הקורקטית: המקום שבו כולנו נפגעים
– המלצת הלא דוקטור: קחו את המחטים בפרופורציות
– תם עידן המשיחים בפוליטיקה
בשנה השנייה האבל מתברגן לך בחיים. הוא מוצא את הפינה הקבועה שלו, הולך איתך לכל מקום, לפעמים מציק יותר ולפעמים מציק פחות, תמיד שם. קצת כמו השנה השנייה בדירה חדשה: בשנה הראשונה אתה מארגן, משפץ, מוסיף ומוריד, תזזיתי לאללה, מקדיש את כל כולך כדי ללמוד לחיות עם הדבר החדש הזה. בשנה השנייה אתה מתרגל לכל מה שתיזזת בשנה הראשונה.
והשנה השלישית? השנה השלישית היא שנה של פחד. אתה מוצא את עצמך הולך ברחוב ונזכר פתאום בשש בערב שכבר יומיים לא חשבת על אבא שלך. זה בסדר, כי יש חיים ובלגן ומרדפים, אבל הפחד שממלא אותך הוא הפחד שהיומיים האלה בשנה השלישית יהפכו לחודש ברביעית.
השבוע שאלתי את העולל אם הוא זוכר את אבא שלי. הוא אמר לי שכן. הוא היה בן שנתיים וחצי כשהוא נפטר, וברור לי שהוא קצת ממציא זיכרונות ממנו כי הוא קלט שזה גורם לי לחייך. הוא מספר לי שהוא זוכר איך סבא אחאב היה מחזיק אותו על הידיים, ומספר לו סיפור, ועושה לו פרצופים מצחיקים עם המשקפיים. ואני יודע שהוא לא באמת זוכר את זה, אבל העולל שלי עושה משהו כדי שארגיש טוב יותר.
אם אני צריך לסכם שלוש שנים בלי אבא: החיים הם כמו הפאזל שהרכבתי עם הילדים לפני שבוע, פאזל של מלך האריות, פאזל של מאה חלקים שנשארו בו 95, כי חמישה חלקים כנראה ברחו כשגילו שלזאטוט לא משנה אם החיבור מתאים והוא יחבר אותם איפה שבא לו. אם היינו מאבדים חמישה חלקים של שמיים או חסידה אקראית – ניחא. אבל אשכרה איבדנו את חמשת החלקים שיושבים במרכז הפנים של סימבה. החיים שלי הם פאזל, רוב החלקים שם, ואני מרכיב אותם יום אחרי יום – אבל לא משנה כמה טוב הם מתחברים, עדיין אני יודע שבסוף אתבאס על שאיבדתי את הפנים של סימבה.
בלי סביח ללב
כשאבא שלי נפטר, היינו כולנו בבית החולים. בשלב כלשהו הכניסו אותנו לחדר קטן שגופתו הונחה בו. לא רציתי להיכנס אבל נלחמתי בעצמי, גם כדי להיות עם אמא ברגע הקשה הזה וגם כי פחדתי שלא אסלח לעצמי אם לא אראה אותו בפעם האחרונה. היום אני כועס על עצמי שנכנסתי. יש זיכרונות שמתפוגגים, אבל לצערי בתקופה האחרונה, בכל פעם שאני מנסה לדמיין את קלסתר הפנים של אבא שלי אני לא נזכר בו מחייך או שמח או מחזיק נכד. או אפילו עצבני, גם על זה הייתי מתפשר. משום מה התמונה היחידה שאני מצליח להעלות בראש היא התמונה הנוראית שלו בחדר קטן עם תאורה מעצבנת, שוכב בפנים חתומות בגוון אפור, ללא החיים שהיו בו כל הזמן.
נראה לי שמנגנון הגנה במוח שלי מעלה לי את התמונה הזאת בכל פעם בידיעה שהיא כואבת כל כך, ומתוך הכאב יצמח לי זיכרון טוב שישווה לתיקו. לצערי בשנה הזאת זה קרה לי פחות. זה לא שאני לא מצליח להיזכר ברגעים הטובים שלנו יחד, אבל אני צריך לנסות לדמיין אותם, הם כבר לא מתקיפים אותי בלי הודעה מוקדמת באמצע סביח או משחק של מכבי חיפה. כאילו המוח שלי אמר ללב: "עזוב, אחי, אין לו זמן לשטויות שלך עכשיו, הוא עסוק. תן לו שנה חופש".
אני מרגיש שהשנה התחברתי באמת לילדים שלי. תמיד הייתי מטורף עליהם, אבל שנת המגפה נתנה לי איתם זמן שלא הייתי מרוויח גם במשך שבע שנים. בילינו שעות יחד. שיחקנו, הם התבגרו, אני התבגרתי, חוויתי אותם בשלושה בידודים, ברגעים של פחד, בימים שלמים בבית עם ריבים ועצבים וצעקות, אבל תמיד ביחד, כל הזמן ביחד. יכול להיות שהחיבור המתחזק איתם החליש קצת את החיבור שלי עם האבל עליו.
אולי זה מטומטם, אבל אני מרגיש שככל שאני מתחבר לילדים שלי יותר, הזיכרונות שלי ממנו לוקחים צעד אחורה. כדי לאפשר לי להתחבר אליהם באמת. בלי הפחד שיום אחד, אולי מחר ואולי בעוד שלושים שנה, הם יישארו פה בלעדיי – עצובים מאוד בשנה הראשונה, מסתגלים בשנה השנייה, ומתאמצים להעלות זיכרונות ממני בשנה השלישית.
