השבוע שלי התחיל בעניין מרגש מאוד, שסוף־סוף קרה. אחרי תקופה נוראה, כמעט שנה של יובש מוחלט מבחינת בשורות טובות, כמה חודשים טובים שהכול עמד במקום ולא זז; אחרי שמזמן לא יצא שום שיר מרנין וחדש לרדיו, שום ספר שגרם לכולנו לעמוד בתורים כדי לרכוש אותו (חוץ מהספר שלי, כמובן), שום פרשייה שערורייתית שהעיתונות הוצפה בה ורק בה; והנה הנה, סוף־סוף, זכינו לבשורה חדשה וטובה בבית משפחת שבח.
קנינו ספה חדשה.
לא אלאה אתכם בייסורי ההחלטה לוותר על ספת העור הלבנה המהממת הקודמת שלי, שקיבלתי מחבר טוב לכבוד שיפוץ הבית. לא ארחיב על כך שהיא הייתה ללא ספק הספה הנוחה והיפה ביותר שישבתי עליה אי פעם. לא אכביר במילים על הקרעים שהופיעו עליה לפני כמה חודשים ואז הלכו והעמיקו עד שלא נותרה ברירה. אחסוך מכם גם את תיאור מצרכי המזון שנשפכו עליה (אף שהיא ספה נוחה מאוד לניקוי) במשך כל השנים כשהיא הייתה לנו לעזר רב. פשוט בא זמנה, והחלפנו אותה בספה חדשה. אמנם קטנה יותר, אבל כזו שמספקת את צרכינו.
אני יודעת, זה לא מעניין לדבר על הספה שלי. בהחלט הייתי שמחה לספר על דברים מרגשים ומעניינים שמתרחשים בחיינו, אבל לצערי הם מעטים ולא רציניים עד כדי כך, שמסתמן שזו בהחלט הבעיה החדשה של החיים שלי. לא קורה בהם כלום כמעט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלכה, זה מה שאת
– מה שמותר לאלמנה: כשהתקינות הפוליטית יוצאת מהמשחק
– על חטא שחטאנו? כנראה שלא
הכול חוזר על עצמו בדיוק־בדיוק כמו לפני שנה. עבודה, בחירות. עבודה, סגר. עבודה, ניקיונות לפסח.
לכן האירוע המשמח של חיי כרגע הוא הספה החדשה. אומנם זו התחדשות פעוטה, אבל יש מה לספר עליה. את הספה הלבנה ההיא, שאני אוהבת ויקרה לליבי מאוד, ושעדיין (על אף התיאורים הגרפיים הבלתי מחמיאים פה למעלה) נמצאת במצב מצוין, זכינו למסור לזוג טרי שבשבוע הקרוב נזכה לשמוח בשמחת חתונתו.
מעבר לכך שהנה עוד עניין קטן מתחולל בחיינו המשמימים וסוף־סוף יש חתונה, חשוב לי בהזדמנות הזו שתכירו באופן אישי במי מדובר.
גיבורי הנחמה
לפני שלוש שנים, במוצאי שבת חורפית מיד אחרי השבעה על בעלי רזיאל, הופיעה אצלי בבית, בבגדי שבת רטובים מגשם, חבורת בחורים שלא הכרתי. הם דפקו בדלת בהיסוס, נכנסו בשקט, פתחו שולחן עם כמה מטעמים שהביאו איתם, הוציאו גיטרה וזמירון שבת והתחילו בסעודת מלווה מלכה. ילדיי מיד התלוו אליהם, כמובן, ישבו ואכלו ושרו איתם במשך שעות, עד שהם התעייפו, קיפלו וסידרו הכול ולבסוף אמרו שבוע טוב והלכו.
בימים ההם התנועה בביתי הייתה חסרת שליטה. כמעט בכל יום דפקו אנשים, נכנסו ויצאו. שכנים הגיעו לוודא שהכול כשורה, משפחה הגיעה לשהות איתנו עד כמה שאפשר, מכרים מפה ומשם וגם זרים פשוט הגיעו, ישבו קצת, ניחמו והלכו.
לא היה זה מראה חריג שחבורת בחורים תמצא את עצמה בביתי באותו מוצאי שבת. מה גם שאני אישית לא הייתי כל כך מפוקסת כדי לתהות מה הם רוצים ומתי הם מתכוונים ללכת.
ככה התחילה מערכת יחסים אמיצה וארוכת שנים עם בחורי ישיבת “רועה ישראל” מיצהר, הישיבה שבעלי למד ולימד בה. הם התחילו לפקוד את הבית שלנו, בהתחלה יום אחרי יום באופן רצוף ומתמיד, בלי שאמרתי להם מילה. לפעמים הם ישבו ללמוד עם הילדים שלי, לפעמים הכינו להם כריכים לארוחת בוקר, לפעמים קילחו והלבישו את בניי (כולל החלפת טיטולים!), לפעמים שיחקו ורקדו איתם, לפעמים בישלו שבת שלמה.
עם הזמן הם התחילו להגיע אחת לשבוע והתארחו אצלנו בשבתות באופן תכוף מאוד. מי שהנחה את הבחורים האלו להגיע, לאחוז בנו ולא להרפות, הוא הרב שלנו, הרב דוד דודקביץ', רב היישוב יצהר. מתוך צערו הגדול על רצח תלמידו הוא שלח את הכוח היחיד שהיה ברשותו כדי לנחם אותנו.
הזמן עבר ואנחנו שלוש שנים אחרי. עברנו קורונה ותלאות רבות בדרך, ושלושה מתוך הבחורים ההם עדין כאן איתנו. מעולם לא הניחו לנו, תמיד דאגו להיות מעטפת רוחנית, תורנית, לוגיסטית וכל מה שצריך פה בבית, ותמיד בשמחה ומאור פנים.
וככל שהזמן התקדם, כך העמיק הקשר. ואנחנו מרגישים הרבה פעמים שהם לנו כמו בני משפחה ממש. כשאני מתבוננת לדוגמה על פורים שעבר, על כל השמחה הקדושה שהייתה בו, על דברי התורה המרוממים ועל עומק החוויות שעברנו ילדיי ואני, אני נזכרת בעיניים לחות גם בשלושת הפורימים שעברו עלינו מאז לכתו של רזיאל ואני אסירת תודה. התודה הזו מוגשת בעיקר לבחורים הללו, שדואגים ודאגו שלעולם לא נרגיש חוסר ממשי. שלא נרגיש לבד, ושנצליח להתרומם ולרומם את ראשינו על אף המשקל הכבד המונח על כתפינו.
זה נשמע אולי קיטשי ורגשני, אבל הספה היפה והישנה גם היא חלק מהמעטפת הזו. עליה ישבו הבחורים בלילות שבת ולמדו עם ילדיי את פרשת השבוע עד שהם נרדמו, ושם הם רבצו כשהגיעו לתכנן ביחד את בת המצווה של רננה.
ואתה, בחור יקר. נכנסת לחיינו כשהיינו מרוטים ועייפים מכובד החיים ומשבריהם, והבאת אלינו שמחה, קדושה ואנרגיות טובות שהשאירו אותנו על המסלול. היציאה שלך מכאן עם כלה, ועם ספה מרוטה מעט אך נוחה ועוטפת, היא סמל בעיניי לחיים עצמם שבעצם אין בהם שום דבר חדש. הכול חוזר על עצמו בספירלה גדולה ואינסופית, אבל את ההתחדשות אנחנו מביאים בעצמנו, במעשינו.
מבין השורות האלו אני מאחלת לזוג הטרי מזל טוב ובניין עדי עד, ושהספה שלנו תמשיך לככב גם אצלם בתפקיד חייה כפי ששימשה פה, שתחבק לתוכה את יושביה כמו בימים ההם.
