בפרשת השבוע, כי־תישא, מופיע הפסוק "ונתנו איש כופר נפשו". הרבי מקוצק אומר על פסוק זה, "תמה משה רבנו, כיצד יכולה מטבע פשוטה להיות כופר נפש? הראה לו השי"ת מטבע של אש, כלומר רק אם הנתינה תהיה מתוך התלהבות של אש, יהא זה כופר נפש, שכן הרי זו נתינת חלק מן הנפש ואין כאן מטבע פשוטה כלל".
מדבריו של הרבי מקוצק אנחנו למדים שהקב"ה רוצה מאתנו דבר מאוד מרכזי, את הלב. נתינה מתוך מעורבות נפשית. נתינה מתוך הבנת ערכה של שיתופיות אמיתית. אין משמעות לכמות אלא רק לאיכות. לכן, אומרת פרשת השבוע, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".
חז"ל הרחיבו בהקשר לזה במשל: "מעשה באדם שהיה מאכיל אביו פסיונים, ופעם אחת אמר לו אביו, מנין לך כל זה? אמר הבן לאביו, אבא מה אכפת לך אכול ושתוק". מהדברים ניתן ללמוד שלפעמים מתוך הרגל או שחיקה, חסד יכול לגרור מצב של נתינה בהכחשה. או אז הנתינה אינה גורם לקירוב אלא לריחוק איום. זהו גם שורש הניכור והאיבה וזה מה שהבין הרבי מקוצק מדברים אלו.
רבים חושבים שההפך מהחירות זה העבדות, אך למעשה ההיפך של החירות זה הקיבעון. התפיסות שאינן נבדקות, הקונספציות שלא נבחנות מעת לעת. גם בסוגיות של גמילות חסדים האדם הנותן באופן בנאלי למעשה מגונן על עצמו שהנה, הוא בסדר הוא בצד הנותן. אך לא כך הדבר צריך להיות, שכן נתינה ללא מערכת הפנמה הופכת בהדרגה ללקיחה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפלסטינים והרשימה המשותפת מברכים על החלטת האג
– "דחיית סיפוקים היא עינוי אמיתי, בטח כשאין דד־ליין ברור"
– מרב מיכאלי: "ההתיישבות ביו"ש היא הבעיה של משבר הדיור, ולא הפתרון"
ידוע המפגש בין הברון רוטשילד לבין הרב שמואל מוהליבר. מספרים שהרב ישב בקצה המסדרון ושקע בלימוד עד כדי כך שלא שם לב שכבר עקפו אותו והוא האחרון בתור לנדבן. קרא לו המזכיר מקצהו השני של המסדרון וביקש שימהר כי האדון כבר עייף. כשנכנס הרב שאל אותו הברון העמוס בבקשות, מה אתה רוצה ממני? תפסו הרב שמואל בצווארון בגדו המפואר, נענעו חזק וענה: לא ממך אני מבקש, אלא אותך אני מבקש!
כוונתו של הרב מוהליבר הייתה לבקש את הלב היהודי החם פתוח שהיה לברון רוטשילד. הם ישבו שעות יחד, כאשר הרב פורס את חזונו בקשר ליישובה של ארץ ישראל, והברון מרגיש את הלהט ומבין ממה שנאמר, וממה שלא, שיש כאן בשורה אמיתית, ורותם עצמו למפעל העצום. כל השאר היסטוריה של שיתוף פעולה מדהים בין השניים.
"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה", אומר משה על סיפה של ארץ ישראל. בסוף ימיו מתקן משה את מה שנעלם מבינתו ארבעים שנה לפני כן: כיצד נתינה של "מטבע פשוט" יכולה להיות כופר נפש. בכניסה לארץ ישראל, כאשר אווירה של הארץ המובטחת מנשבת בפניו, הוא מבין שהחיים הטבעיים בארץ האבות פותחים את הלבבות לנתינה שיש בה ערבות ללא חשבונות פרטיים והתחשבנויות קטנות.
יום הבחירות לכנסת ה-24 הוא יום של שמחת הדמוקרטיה, אך גם יום של חשבון נפש. על כל אחד ואחת לתת אל לבבו מה גבולות הנתינה שלו. נכון שבהלכה "עניי עירך קודמין", אך הדבר נאמר רק לעניין צדקה ולא לשאר ענייני חסד שבהם הלב יכול להוביל לחיבורים מדהימים. ביום זה ניתן את ליבנו לחלש, נראה לנגד עינינו את השקוף, זה ששפתיו חתומות אך קולו חייב להישמע, ונבטיח לעצמו לחיות כאחים, כי אין משהו אחר.
