"ספגנו הרבה דברים באזור. אבל הרגע הזה של אונס ילדה בת עשר… זה משהו אחר. כשאני מסתכלת על הילד הקטן שלי ישן, זה הדבר הכי מתוק והכי תמים. לדמיין שמישהו בא, חודר לבית שלך, ועושה דבר כזה מתחת לאף של ההורים כשהם ישנים, לא יודעים וחסרי אונים, ואף אחד לא זועק. האדמה לא רועדת ולא בוערת. ילדה בת עשר נאנסה במיטתה והמדינה לא רועדת. הבנתי שאנחנו לא מוגנים ואנחנו לבד. הבנתי שחייבים לצאת החוצה ולהתחיל לצעוק".
את הדברים הללו אומרת ג'ולי קייט, תושבת היישוב מיתר בדרום, החברה בקבוצה של תושבים מהנגב שמאסו בהפקרות ובפשיעה האיומה שמתחוללת בדרום. אחרי פרשת האונס של ילדה בת עשר בידי שלושה נערים בדואים, קמה קבוצה א-פוליטית של תושבים שמאסה בהפקרות החוקית. יש בה אנשי ימין ואנשי שמאל, יהודים ובדואים, שמבקשים, צועקים ומשוועים לעצירת הפשיעה המשתוללת בנגב.
קייט מתגוררת בנגב מטעמי ציונות ואהבה. כילדה עלתה לארץ מליטא עם משפחתה, שהתמקמה במקרה בבאר שבע. אמה הייתה פעילה בסוכנות היהודית שנים רבות. בליטא היא חוותה אנטישמיות, והחיים בדרום היו במשך שנים רבות סוג של פיצוי. "התאהבנו בנגב, יש פה טבע קסום, אנשים נפלאים ופוטנציאל ענק".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מרב מיכאלי: "ההתיישבות ביו"ש היא הבעיה של משבר הדיור, ולא הפתרון"
– מבקר המדינה: "באיכוני השב"כ הייתה שמירה נאותה על זכויות האזרח"
– הפלסטינים והרשימה המשותפת מברכים על החלטת האג
הבחירה להמשיך להשתקע באזור הנגב הייתה ברורה מאליה. היחסים בין יהודים לחברה הבדואית בדרום היו טובים מאוד. קייט, עובדת סוציאלית בהכשרתה וחברת מועצה מקומית במיתר, ניהלה מקלט לנשים מוכות והקימה בה יחידת חירום לנשים בדואיות. בנה של קייט למד בבית ספר דו-לשוני. גם היום ישנם יחסים טובים מאוד בין קייט וחבריה ביישובי הנגב לתושבים הבדואים. אבל רבים מחבריהם הבדואים מבקשים להביע את תמיכתם במאבק הציבורי של קייט בשקט ולא בפומבי. תמיכה פומבית עלולה לעורר עליהם כוחות קיצוניים שבמוקדים מסוימים בנגב עושים בהם כבתוך שלהם. לצד זה, בשנים האחרונות ההפקרות בנגב – בכבישים, ביישובים, בגניבות רכוש ופריצות לבתים, בכמויות האמל"ח שמסתובבות ביישובי הבדואים והפרוטקשן המחניק – הופכים את החיים לבלתי נסבלים.
נקודת מפנה מבחינת תושבים רבים בנגב היא פרשת אונס הילדה בת העשר. האירוע הזה הוליד שורה של מחאות בדרום שלא ממש זכו לאור התקשורת. אבל הזעם יצא החוצה. התארגנות של תושבי מיתר, רמת נגב, בני שמעון, כרמית, וגם תושבים בדואים מהאזור שמשוועים לחוק וסדר, קמה. "נמאס לנו, נשבר לנו, נגמרה לנו הסבלנות. אנחנו לא יכולים יותר ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו בשלום", אומרת קייט.
אונס הילדה בת העשר חולל מועקה קשה ביותר ביישובי הנגב. מעבר לזעזוע מהמקרה עצמו, מאכזריותו וטירופו, רבים מחברי ההתארגנות התאכזבו וכאבו לראות את היחס של החברה הישראלית, התקשורת והממסדים השונים, לאירוע הזה. "היעדר הסערה" הוליד אצל קייט וחבריה את התחושה שהם בסיפור הזה לבד. לגמרי לבד.
"בדרום תמיד היה קושי. תמיד הייתה השתוללות בכבישים. גם בעבר היו הטרדות מיניות ברחובות. אבל מה שקורה בתקופה האחרונה זו מציאות אחרת לגמרי. האזור פה הפך להיות מנוהל בידי ארגוני פשע שפשוט שולטים בדרום. זה לא אירועים שקורים פה ושם. זו המציאות היומיומית. אתה עולה לרכב ויוצא לכביש ומתפלל להגיע בשלום. אנחנו מדברים על ארגוני פשע חמושים, עם כמויות אמל"ח. ואז הגיע הסיפור הזה של אונס הילדה. וזה נשמע לי לא הגיוני. זה נשמע לי כמו 'התפוז המכני'".
קייט פרסמה פוסט על הפרשה שטלטלה את תושבי הדרום. למחרת כבר פנו אליה חברים נוספים מהדרום וההתארגנות של תושבי היישובים להצלת הנגב כבר יצאה לדרך.
מדוע אתם מרגישים לבד בסיפור הזה?
"העברתי את הפוסט לפורומים פמיניסטיים וראיתי שלמעשה אף אחת לא התייחסה יותר מדי לאירוע הזה. הן המשיכו להתעסק בארז דריגס ורמי ורד ואני אמרתי לעצמי שכל עניין MeToo זה 'חדרה גדרה' אני מרגישה שאנחנו לא באמת מעניינים אף אחד.
"אני מדברת עם אנשים במרכז, אין להם מושג מה קורה פה. זה לא מקבל הד תקשורתי. אני רואה ידיעות על גניבות אופניים בתל אביב ואני אומרת לעצמי לעזאזל, אם ילדה בצפון תל אביב הייתה נאנסת בבית, האם התייחסות הייתה זהה? האם זה היה השיח?"
התחושה שמטרידה את קייט ואת חבריה היא שהעבריינות הזו בדרום היא לא רק עבריינות פלילית. יש גם אלמנטים לאומניים ודתיים במתח הזה בנגב. "תראה, האירוע הזה, של פגיעות מיניות, מדובר בילדה בת עשר. היא בת עשר. אני עסקתי לא מעט בחיי עם נפגעות אונס ואלימות. אינוס של ילדה תוך כדי פריצה זה אירוע אחר. לי מתחיל להישמע כבר לאומני. וכשאני רואה שיש היום מיליציות חמושות בדרום, ואני רואה כמויות אדירות של אמל"ח שנגנב מבסיסי צה"ל ומסתובב בנגב, אני חושבת שהמוטיב הלאומני וגם הדתי קיצוני מוביל את העבריינות הזו. לא ירחק היום שיהיו מיליציות דאעש ליד הבית שלי. אני חוששת מזה. מאוד".
הם דורשים ריבונות ומשילות. הם דורשים אכיפה וענישה קשה. הם דורשים הגנה על שופטים ואנשי חוק כי לטענתם, יש איומים על שופטים ואנשי חוק. הם דורשים תקציבים לאכיפה יעילה. הם דורשים מנבחרי הציבור להקשיב להם ולהבין את מצב החירום. הם מבקשים שמדינת ישראל תתעורר ותפגין את ריבונותה בנגב. "אנחנו רוצים את המדינה שלנו בחזרה", אומרת קייט.
