בין המלחמה על שאלת הלגיטימיות של ספריו של דוקטור סוס לוויכוח המר על זהותו המגדרית של מר ראש תפוד (או, משבוע שעבר, רק "ראש.ת תפוד"), הפכה הרשת האמריקנית לאזור רגיש במיוחד בימים האחרונים. ימנים ושמאלנים ניהלו קרבות־רחוב עקובים מפיקסלים ברשתות החברתיות, ומאמרי דעה גדושים בשפה חריפה והאשמות קשות פורסמו בעשרות על ידי שני הצדדים. שמרנים טענו שזו ההוכחה הסופית לכך שהצד השני איבד את דעתו, פרוגרסיבים תהו מדוע הימין כל כך מתרגש מהמאמץ לעדכן את ארון הספרים האמריקני ולהפוך אותו למודרני יותר.
במבט שני, הטענות הללו ריקות מתוכן וציניות לחלוטין. קל להתלונן ש"לצד השני" יש אובססיה לנושא מסוים אחרי שאתה כבר ביצעת בו את זממך. נוח מאוד לטעון ש"ישנם נושאים חשובים יותר על סדר היום" בזמן שהשרפה הדיגיטלית כבר הוצתה והספרים בוערים. כאילו אי אפשר לעסוק בכמה נושאים בו־זמנית, כאילו לא מובן מדוע אנשים מבקשים לשמר את המורשת התרבותית שלהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הורוביץ ביקש להבהיר: אין יותר שמאל ממרצ
– "לנתניהו היה נוח לחסל אותי"
– באחורי הקלעים של עולם התקשורת אין ימין יש רק שמאל
זה נושא שצריכים לדבר עליו. לא רק לדבר, אלא לזעוק. מתחת לאפנו – כן, אפנו ולא רק אפם, כי מה שקורה אצלם יהדהד אצלנו – קמה ומתחזקת דת חשוכה שבכוונתה למחוק ולהשמיד כל שבב של אמנות, שלא מתיישר עם האמונות ההזויות שלה. האמונות הללו, כמו עיקרי כל אידיאולוגיה או דת מהפכנית, לא נותרות קבועות אלא משתנות משבוע לשבוע ומיום ליום, כשהעיקרון היחיד שנותר קבוע הוא מחויבות טוטלית למחיית זכר הפוגענות מתחת השמיים.
כוהני הדת הזו – ברובם ילדיהם של השמאלנים הליברלים של אמצע-סוף המאה האחרונה – נראים, נשמעים ומתנהגים כמו גרסאות קריקטוריות של השמרנים הדתיים, שבהם התיימר הדור הקודם להילחם. רק במקום לדרוש את סגירתם של מגזינים פורנוגרפיים, הדתיים החדשים פועלים באקסטזה רוחנית לבטל כל דבר שמריח כמו היסטוריה. אם הם לא היו כל כך אלרגיים לעבר, יכול להיות שהם אפילו היו רואים את האירוניה שבעובדה הזו.
אם פעם ספרים היו אמורים לאתגר את חשיבתו של הקורא, כעת הם מחויבים להתיישר בדיוק עם הערכים בהם הוא מאמין. השמאל האמריקני של העבר היה מתרץ כל תערוכת אמנות ביזארית בטענה ש"אמנות אמורה לפרוץ גבולות ולהפר כללים". יורשיו, לעומת זאת, עוברים על כל ספר, כל שיר, כל סדרה, כל סרט, כל ציור, כל פואטרי סלאם עם זכוכית מגדלת, סרגל ופְּליירים. ואם האמנות לא עומדת בתקן, האמנות תועלה באש.
אינספור ספרים כבר הורדו ממדפים והוצאו מתוכניות לימוד כי ראשי התיאוקרטיה המתפתחת הזדעזעו לגלות שהם נכתבו על ידי סופרים *מהעבר*, שהנורמות שהיו רגילים אליהן אז היו שונות מאלו של היום. יותר מדי פרקים תמימים של סדרות טלוויזיה הוסרו מהרשת לנצח כי נושאים שהיו פתוחים לשיח, ואפילו להתבדחות, במרץ 2012 הפכו קדושים במרץ 2021.
לטעון שרק לשמרנים אכפת ממה שקורה זה פשוט עלבון לשפיותה של האנושות. וכשאנשים שפויים יוצאים נגד חיסולם של שישה ספרים של דוקטור סוס, הם לא רק נלחמים כדי להבטיח שחתול תעלול ימשיך להיות חלק מחייהם, הם נלחמים על טוויין, על סטיינבק, על רושדי, על שייקספיר, על אריסטו, על הומרוס; על כל היוצרים והיצירות שהועלו או מתוכננים לעלות על מזבח הטהרנות.
הטענה שזו לא הממשלה שאחראית למאמץ הנוכחי ולכן אין בו עניין של הפרת חופש הביטוי, לא משנה במאום. אם כבר, היא רק הופכת את המאבק לחשוב יותר: צנזורה וולונטרית היא עדיין צנזורה, והדרך להיאבק בה היא לא בשיח חוקי אלא בשיח תרבותי. חברה בריאה צריכה להוקיע כל ניסיון להעלים חלקים מהתרבות שלה, בין אם מדובר בצנזור ממשלתי ובין אם מדובר בחבורת בכיינים שמתלוננת לאמזון ואיביי עד שהן מסירות את החומרים הללו ממדפיהן.
כן, העולם עדיין צריך להינצל מהמגפה. צריך לייצב את הכלכלות, לשרש את השחיתות, למגר את הפשע ולתכנן ולחלק את התקציבים הגדולים. אבל צריך להגן גם על התרבות, להציל את ספרי הילדים משמד, ולזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את הדת הפרוגרסיבית החדשה. כי מה שווה חברה שאין לה תרבות מגוונת ומה שווים החיים ללא התבטאות חופשית.
