פחות משלושה שבועות לפני הבחירות, המערכת הפוליטית סוערת אבל הציבור מנומנם. כמה אפשר להתרגש במערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים? אך דומה שלא רק תכיפות מערכות הבחירות גורמת לתחושת הנמנום. הסיבה לאדישות הגוברת היא ההערכה הרווחת, לנוכח סקרי השבועות האחרונים, שגם סבב הבחירות הנוכחי לא יסיים את המשבר הפוליטי שמדינת ישראל נתונה בו, ולא יספק הכרעה ברורה בין הגושים.
מובן שכרגע הכול עדיין בגדר השערה, ותוצאות האמת עשויות לגלות תמונה שונה. אך העובדה שכך נראים הסקרים זה זמן רב אמורה להדיר שינה מעיניו של כל מי שגורל מדינת ישראל והפוליטיקה הישראלית יקר בעיניו. אף על פי כן, אין מפלגה שמעלה את הסוגיה הזו על סדר יומה ומציעה תוכנית של ממש להחזרת הפוליטיקה הישראלית לתפקוד. אפילו מפלגת ישראל ביתנו, שחרתה על דגלה שינויים בשיטת המשטר בישראל, עברה לעיסוק בלבדי בהחלפת ראש הממשלה נתניהו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכוכב הבא לנשיאות: מושל פלורידה מלהיב את הדמיון הרפובליקני
– כשגם ד"ר סוס עולה על המוקד, התרבות בסכנת הכחדה
– הפלסטינים והרשימה המשותפת מברכים על החלטת האג
הפוליטיקה הישראלית מקולקלת, והמחשבה שכל שדרוש כדי לתקן אותה הוא החלפת נתניהו במנהיג אחר היא נאיבית. אי הכרעה בארבע מערכות בחירות ברצף אינה בעיה של אדם אחד, היא מעידה על משבר עמוק בהרבה ביכולת לגבש קואליציות ולהגיע להסכמות.
תיקון הפוליטיקה הישראלית לא יכול להתמקד רק בהדחת נתניהו, אפילו לשיטתם של הסבורים שהגיע זמנו לפנות את כסאו. לצורך ריפוי המערכת החולה נדרש שינוי משטר עמוק לצד תיקון חברתי, אך אף לא מפלגה אחת עוסקת בכך. למרבה הצער נראה שנדרשת עוד מערכת בחירות, אולי אפילו שתיים, כדי שהפוליטיקאים הבכירים שלנו יבינו מה נדרש מהם בעת הזו: הבראת המערכת הפוליטית.
עייפות חומר קטלנית
בימים הללו שבין פורים לפסח, לפני שנה, נכנסנו יחד עם כל העולם לסגר הקורונה הראשון. עם ישראל היה מגויס אז להתמודדות עם המגפה, והחריגות המעטות נותרו בשוליים. סגר היה סגר, ריחוק חברתי היה ריחוק חברתי, כל הארץ הייתה חזית וכולנו חיילים במאבק. שנה אחר כך, המצב קשה פי כמה, ולא רק במספרים מוחלטים.
עייפנו. אזרחי ישראל כבר לא עומדים במשימה. הלחץ הציבורי והתקשורתי העז להרפות מההגבלות ולאפשר חזרה לשגרה, לצד אי שיתוף פעולה אזרחי עם התקנות, הכריע את מקבלי ההחלטות. למרות הנתונים היבשים, שממשיכים להיות מדאיגים, ואף שמבצע החיסון טרם הגיע ליעדו, המשק הולך ונפתח. הופעות, אירועים, מסעדות ומלונות נפתחים, לכאורה תחת הגבלות התו הירוק, אך למעשה בלי אכיפה ממשית.
העייפות הזו אינה נחלתם של הישראלים לבדם. ביום שלישי בשבוע שעבר הכריז מושל טקסס על ביטול כל ההגבלות שהוטלו במדינה בשל מגפת הקורונה, כולל ביטול ההנחיה על חבישת מסכות. הודעה דומה פרסם גם מושל מדינת מיסיסיפי, זאת בשעה שהתחלואה במדינות אלו חזרה למגמת עלייה. רשויות הבריאות הפדרליות של ארה"ב מזהירות אמנם מפני הסרה מהירה מדי של ההגבלות, אך מושלי המדינות מתקשים לעמוד בלחץ הציבורי לחזור לשגרה.
עייפות הקורונה אופפת את כל העולם. יש כנראה גבול למשך רתימת האוכלוסייה לפגיעה קשה כל כך בשגרה ובאיכות החיים. אולם הכניעה של הרשויות בישראל ובמדינות אחרות ללחצים הללו אינה מיטיבה בהכרח עם הציבור. האפשרות שלישראל יגיע זן של הקורונה שהחיסונים לא מסוגלים להתמודד איתו ביעילות היא כרגע חלום בלהות גרידא, אך ההחלטה על פתיחת נתב"ג עלולה להפוך אותו למציאות. גם פתיחת ענפי המשק מהר מדי, בלי פיקוח ובקרה מספיקים, עלולה לפגוע במבצע קשות.
הדברים ידועים, אולם הפוליטיקאים מכל המפלגות מתקשים לומר לציבור את האמת, במיוחד על רקע הבחירות הקרבות. הם מעדיפים לתת לו מה שהוא מבקש ולא מה שהוא צריך. נותר רק לקוות שמחיר חולשת המנהיגות ועייפות הציבור לא יהיה עוד רבבות חולים ואלפי מתים.
