אנחנו צועדים במעלה גבעה חולית. נוגן צברי צועד לפניי, חמוש בדלי, בתיק גב ובדריכות. השביל מתפתל ואחרי עשר דקות הוא מכריז שהנה הגענו לתא השטח הקריטי. אז העיניים שלו מתכווננות מטה והחיפוש מתחיל. הוא יודע בדיוק מה הוא מחפש – בשנה שעברה ערך כאן סקר צומח, והמָרֵסִיָיה הזעירה אמורה להימצא כאן. מאז הסקר החליטו להוציא לפועל את הרחבת מחלף חולון, ועכשיו המרסייה, חובבת חולות נכחדת, מאיימת להיעלם מאזור גוש דן. גם במישור החוף מצבה לא משהו. אני פוסעת בעקבותיו עם הפנים לכיוון החול, כאילו באמת יש סיכוי שאני אבחין בה. כרגע כל מה שאני יודעת הוא שהיא אמורה להיות זעירה, עם פריחה ורודה קטנטנה, ושלנוגן חשוב מאוד למצוא אותה.
למשימה יצא נוגן (31) בשליחות ד"ר אלדד אלרון, אקולוג שעובד עם נתיבי ישראל (מע"צ). אחרי שערכו את הסקר והבינו את גודל השעה וחשיבות המשימה, העבירו לרשות הטבע והגנים את המסקנות, ושם הוחלט על מבצע ההצלה הזעיר שאני מתעדת עכשיו בחולות.
שמונה בבוקר, תענית אסתר. נוגן צם, אבל גם ביום רגיל הוא לא אוכל הרבה, "אז לצום זה מבחינתי לאכול קצת פחות, לא נורא. ככה גם עובר לי היום וגם אני עושה משהו חשוב". בינתיים הוא מציין לבקשתי את שמותיהם של צמחי החולות שאנחנו פוגשים: סביון יפו, "שדומה לסביון האביבי שאנחנו מכירים"; כפתור החולות, "צמח שהפרי שלו הוא אימת היחפים. קוצני בצורה אכזרית"; טיונית החולות שפולשת לכל מקום בלי שביקשו ממנה. רצה מצוירת – חיפושית של בתי גידול חוליים – רצה קדימה. אנחנו רצים קצת פחות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. בשלב כלשהו אנחנו מתחילים לרדת במדרון החולי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגרירה של מזון טוב: "האוכל יהפוך לנושא פוליטי יותר, באופן חיובי"
– לוחמה כלכלית־דיפלומטית: הצעדים הבאים במאבק בהאג
– מה מברכים על חיסון?
בינתיים אני מבררת כמה זמן הוא מקציב לעצמו בדרך כלל עד שהוא אומר נואש. "תלוי איזה צמח ותלוי איזה שטח", הוא משיב. "במקרה הזה אני אתן פה לפחות שעה לסיור, כמה שיתאפשר לי. את רואה שעברו פה כלי רכב, ויכול להיות שהיא לא תשרוד את הדבר הזה. היא חד־שנתית, ולכן הזרעים שלה יכולים לנבוט מחדש אחרי ההפרעה. בואי נקווה שנמצא אותה".
קרה פעם שחיפשתם צמח כדי להציל אותו ולא מצאתם?
"כן, קרה לי. קיבלתי מידע על דבורניות באזור בית־שמש, והגענו לחפש אותן ולא מצאנו שום דבר. אז או שלא הגענו למקום הנכון או שלא הגענו בזמן הנכון. יכול להיות שבאנו שבועיים לפני שהדבורניות פרחו. הטבע מתנהג לפי מה שמתאים לו. תמיד צוחקים על בוטנאים שהצמחים לא קראו את הספרים שהם כתבו".
אנחנו ממשיכים, וכל הדרך תקוע לי רק דבר אחד בראש: מבצע הצלת החלמוניות ההוא בבית צפאפא. בשירותי הצבאי בחברה להגנת הטבע נשלחתי להציל מאה חלמוניות בשכונה. בזמן שהחוקר הראשי נשא דברים לקבוצת המתנדבים, זזתי קצת לאחור וקלטתי שרמסתי חלמונית או שתיים. וחלמונית היא פרח בולט, צהוב ואצילי, אז את המרסייה הזעירה הזאת אני לא אפספס?
"כשאתה מוצא צמח שהוא כלום לרוב האנשים, שרוב האנשים לא יראו אותו, אתה אומר לעצמך 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'"
"הנה היא!", נוגן קוטע את השרעפים ומסמן לי להתקרב. הוא רוכן על האדמה, ואני שולפת מיד מצלמה להנציח את האירוע. המרסייה הזעירה בידינו. "זה הגוזל שלנו", הוא מצביע עליה. והיא, איך לומר, זעירה מהצפוי. בסוף זה פרח דרדל'ה כזה, אני אומרת בזהירות, לא חמנייה או חוטמית זיפנית. "אני די מסכים איתך, רוב הפרחים הנדירים אצלנו בארץ הם קטנים, משתי סיבות: אחת, כי לא רואים אותם גם אם הם נמצאים בשטח, ושתיים, כי יש להם תחרות גדולה. צמחים בולטים, קל מאוד לשווק אותם. לצמח מפואר כמו אירוס או אדמונית החורש יש יחסי ציבור – ובדרך כלל משתמשים בו כמטרייה להגן על צמחים אחרים. אם היה פה אירוס אולי היו מנסים להזיז את הפרויקט. צמח כמו המרסייה חשוב לי מאוד בתור אדם שחובב צמחים, אבל הקבלן יגיד לי: 'בשביל צמח כזה אני לא מזיז כביש, קח אותו מפה ותפטור אותי מהבעיות האלה'. זה מה שאנחנו עושים. אחרי שיסיימו את עבודות הפיתוח כאן אנחנו מקווים שרשות הטבע והגנים תמצא בית גידול מתאים בשביל להשיב אותה אליו".
* * *
נוגן יושב על הקרקע ומוציא את הצמח על שורשיו. הוא ממלא את הדלי בחול ומניח בפנים את המרסיות עד שהדלי מלא. "אני לוקח חול כי זה מה שהמרסייה מעדיפה, וייתכן שהחול כולל זרעים. אני רואה פה די הרבה פרטים על כל המדרון. נאסוף כמה שנצליח ואז אקח את הצמחים לגן הבוטני בנאות־קדומים. אגדל אותם בעציצים נפרדים כדי שיהיו לי זרעים לשנה הבאה. זו תהיה שנת שמיטה אז לא אוכל לבצע את המשימה, אבל ימצאו מישהו שיפזר את הזרעים בשטחים המתאימים".
ליד אחת המרסיות, צרעה שחורה סוחבת ביזע עכביש. נוגן מפנה את תשומת הלב אליהם וזונח לרגע את המרסייה. היא לא תברח לו. "שימי לב, העכביש עוד חי. היא לא הורגת אותו, היא משתקת אותו ואז היא תקבור אותו, תטיל ביצה והוא ישמש מזון טרי לצאצאים שלה. הן אימהות חרוצות ואפשר ללמוד הרבה מההתמדה שלהן. נדמה לי שהעכביש הוא מברישנית. היא צרעה טפילית, אבל אני לא סגור איזו", הוא מצלם את האירוע המתמשך, כולל הסצנה שבה העכביש מראה סימני חיים ועוזר לה להוביל אותו אל מותו, כדי להעלות "שאילתה לרשת".
כבר בנסיעה קלטתי שהעולם הדיגיטלי מסייע לו מאוד במקצוע. בזמן הנסיעה לשטח הבהבו ללא הרף התראות ואטסאפ מקבוצות צמחים ובעלי חיים. בדקתי: יש לו תשע קבוצות של זיהוי צמחי בר, שלוש קבוצות של צמחי תרבות, קבוצת קורס הבוטנאים שהוא למד בו איך לעשות סקר, קבוצת "משוגעים על פרחים" של מייחרים ואוהבי צמחים נדירים, יקרים ובכלל, שמונה קבוצות של חי וצומח שקשורות לתפקידו כמדריך טיולים, והיד עוד נטויה. את שאילתת העכביש שלח בסוף לקבוצת פרוקי רגליים וזוחלים.
"כשהייתי קטן אספתי כל דבר שזז. מגיל שמונה ועד היום אני גר בלפיד, ליד מודיעין. רצתי בגבעות וטיילתי ואספתי כל מה שיכולתי – זוחלים, אפרוחים, עקרבים – ואני מוקיר תודה להורים שלי, שזרמו עם השיגעונות שלי ומעולם לא הגבילו אותי, כך שיכולתי לעשות מה שאני רוצה".
אז איך הגעת לצמחים?
"היו לי הרבה בעלי חיים בבית אבל זה הרבה אחריות ואני לא נמצא הרבה בבית. היום אני מתעסק בעולם שקל יותר לתחזק אותו, צמחים, שם טפטפת והם שורדים, אתה לא חייב להיות צמוד אליהם".
הדרכת הטיולים נדחקה לאחרונה, לטובת עבודה בשלושה גנים בוטניים: בנאות־קדומים הוא הגנן הראשי, בגן הבוטני בתל־אביב הוא אחראי על המשתלה, ובירושלים הוא שילוב של השניים. בנוסף הוא עושה סקרי טבע לפני פרויקטים של בנייה ותשתיות.
* * *
אנחנו חוזרים למבצע ההצלה שלנו. שתילי מרסייה מתגלים עוד ועוד, ונוגן עוד ישוב לשטח בהמשך. בינתיים הוא יוצא למבצע מקביל: הצלת חבצלת החוף. הוא מוציא פטיש גיאולוגים ומתחיל לחפור. הבור מעמיק והולך ואט־אט מחולצות מהאדמה חבצלות עם בצלי ענק שיזכו לבית חם בנאות־קדומים. גם הוא המום מהגודל. מה יקרה איתן בעתיד? "תלוי. בשנה שעברה מצאנו שום עגלגל במנחת מגידו. הגיע לשם קבלן עבודות והוציא אותו והשאיר אותו לגן הלאומי הסמוך.
אם אפשר להחזיר, השאיפה היא תמיד לשמר בסביבה המקורית. אם אי אפשר יעתיקו את הצמח לאותו אזור, ואם גם זה בלתי אפשרי אז למקומות דומים בתפוצה הגיאוגרפית. עשינו לאחרונה פרויקט עם יקבי ברקן. שתלנו באזור היקבים סומקן ענקי, צמח בסכנת הכחדה שלא גדל שם במקור, אבל גדל באזורים קרובים. לקחנו שתילים מהכפר־הירוק ומנאות־קדומים ושתלנו אותם בחלקות ייעודיות".
טוענים שאנחנו נמצאים בעידן ההכחדה השישית. עד כמה כואב לך אובדן של סומקן ענקי או מרסייה זעירה?
"תראי, איבדנו יותר בהכחדות הקודמות. להגיד שהאידיאל הוא לאבד מינים? ודאי שלא. להגיד שהכול חשוב למערכת האקולוגית? אין תשובה. האידיאל הפסטורלי של לחזור למערות ולוותר על בנייה הוא לא מציאותי. ארץ ישראל היא אחת הארצות הכי מופרעות ומופרות שיש לנו בעולם, תמיד עברו פה אנשים ותמיד הכחידו בעלי חיים וצמחים, איתנו או בלעדינו. המרסייה הזעירה – אם היא תשרוד, האם זה ישנה את העולם? אולי. אני חושב שבסוף זו שאלה פילוסופית ופחות שאלה מדעית.
"העולם צריך להתפתח וצריך להתקדם, וצריך לחשוב איך לעשות את זה באופן נכון שישמר היטב את הסביבה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהעולם חייב להתפתח. אני שומע כל הזמן אמירות שקוראות לצמצם ילודה, לצמצם מגורים, אבל בסוף כל אחד רוצה בית עם גינה, וילדים זה שמחה, והעולם ימשיך לפרות ולרבות ולבנות. הנה, תראי את המנופים שם מעבר לכביש. אנחנו מדינה קטנה ולפעמים בונים על טבע, וזו בעיה. באופן אישי כואב לי בלב על הכחדת צמחים, חד־משמעית. וכואב לי על בעלי חיים שלא זכיתי לראות בישראל – נמרים, או אריות לפני 400 שנה, אבל חיים עם מה שיש, מסתכלים קדימה, ופועלים שזה ישתפר".
הנה, מילאנו דלי והצלנו כמה צמחים מהכחדה.
"כשאתה מוצא צמח שהוא כלום לרוב האנשים, שרוב האנשים לא יראו אותו, אתה אומר לעצמך 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'. יכול להיות שהצלנו אותו מהכחדה, אולי אפילו עולמית. אני לא יודע מה יקרה בעולם המתועש והמתפתח. אני יודע שאני שמח במקום שלי וביכולת להשפיע. כשחמשת האחים שלי צוחקים עליי ואומרים שאני במקצוע שאין בו הרבה כסף, אני עונה שהנשמה מרוויחה הרבה מאוד. הצלנו צמח וזה בהחלט מחמם לי את הלב".
במחצבה גדולה במערב ויסקונסין בארה"ב צצו במשך השנים לא מעט מאובנים. המומחים באזור כבר מורגלים לכך שמובאים אליהם מאובנים של פרוקי רגליים או רכיכות. מאובן אחד הצליח לעורר סערה: במחקר שפורסם בינואר 2020 בכתב העת Scientific Reports נטען שהממצא מייצג את המין הקדום ביותר שדרך על היבשה. גילו של היצור הקדמון נאמד ב־437 מיליון שנה, והוא כנראה דומה למדי לעקרב שאנחנו מכירים היום, אך יש לו גם מאפיינים ימיים. גודלו כ־2.5 סנטימטרים. המבנה הפנימי שלו, שהשתמר להפליא, מאפשר חיים על היבשה, והיצור כנראה יצא לגיחות מתוך המים.
אחד מריכוזי הכלניות היפים ביותר בישראל נמצא מדרום למנחת מגידו. אחרי גשמי החורף ממלאות הכלניות את האזור במרבד צבעוני יפהפה, הפורח גם בימים אלה. מעניין שכל הכלניות בארץ, על 25 גווניהן, הן מאותו המין. הצבעים הנפוצים הם אדום, לבן וסגול. הסיבה להבדלי הצבע טמונה בגנים של צמחי האב והאם. ריכוז הכלניות האדומות בדרום הארץ, ללא כלנית לבנה לרפואה, קשור לכך שהאדומות כנראה עמידות יותר ליובש. חוץ מזה, כוחו השיווקי של הפסטיבל לא היה דומה אם היו קוראים לו "דרום־סגול".
