כבר עברה שנה מאז פרצה לחיינו מגפת הקורונה שגזלה מאיתנו את החיבוק מההורים, את התרבות, את הקשרים האישיים בעבודה, במשפחה, ברחוב. היא הפתיעה אותנו, שיבשה לנו את החיים, אבל בואו נודה, הקורונה גם נתנה לנו לא מעט. היכולת להביט לתוך עצמנו, לתוך המשפחה הגרעינית שלנו, לבלות איתם וליהנות איתם מהדברים הפשוטים ביותר – הם רק חלק מהדברים שהקורונה הכניסה לחיינו. היא נתנה לנו את ההבנה שאפשר גם לבד: להתאמן לבד ולעבוד לבד, ומאידך להעריך יותר את המפגשים שכן הורשינו לקיים לאט ובזהירות, בין הסגרים ועטויי מסכות שחוצצות בינינו לבין הקרובים לנו.
הדבר שהכי פחות הפתיע אותי בתקופה המטורפת הזו, הוא הערבות ההדדית בעם, הנתינה, הקירבה שהריחוק יצר. שמחתי ללמוד שוב שהחברה הישראלית היא חברה מתגייסת ועוזרת, ושערכי האחווה והדאגה ההדדית הם יסודות מרכזיים בתפיסה שלנו.
הערבות ההדדית הזו מתייצבת תמיד כשצריך אותה ומחברת את כולנו למקשה אחת, בדיוק כמו שקרה במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן, בהן אספנו מברשות שיניים ודאודורנטים, אפינו עוגות ושינענו אותם לגבול לבנון ולרצועת עזה עבור החיילים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגרירה של מזון טוב: "האוכל יהפוך לנושא פוליטי יותר, באופן חיובי"
– עשור לאסון הצונאמי בפוקושימה: פחות כורים לייצור חשמל
– מממשים ביטוח: פחות טרטורים ועם הכסף ביד
הפעם אין מדובר במשבר קצר, כי אם במלחמת התשה ארוכה. אפילו אם קיימת שחיקה, ויש עליות וירידות, האחריות החברתית הקהילתית פה איתנו, והיא כאן כדי להישאר.
אל המציאות הזו נכנסו משתתפי "מסע". בשנה האחרונה הגיעו אלפים מהם מארה״ב, קנדה, צרפת, רוסיה ומעשרות מדינות נוספות. הם באו ארצה במטרה לבנות ולהיבנות גרסת המילניום: ללמד אנגלית בפריפריה, להצמיח עסקים מקומיים בעזרת קשריהם הבינלאומיים והשפות הזרות שבפיהם, להתנדב בעמותות ולחיות כמקומיים.
ארגון מסע מעניק להם את המעטפת שהם צריכים, כולל מלגות ודירות להשתכן בהן, תוכן חינוכי, לימודי עברית באולפן ואפילו טיולים (בין הסגרים). אבל מעבר לתוכנית הפורמלית, משתתפי מסע מפתחים קשרים עם החברה הישראלית, עם שכניהם ועם עמיתיהם הישראליים בבית הספר או במקום ההתמחות.
עם יד על הלב, מתי לאחרונה התעניינתם ביהדות התפוצות? מתי לאחרונה הנושא עלה לכותרות? יהדות התפוצות נכנסת לאג'נדה התקשורתית ולשיח הציבורי, לצערי, רק לאחר פיגועים אנטישמיים, דוגמת האירועים המחרידים ב"היפר כשר" ובפיטסבורג. גם אז המידע יוצא כמו שנכנס, שהרי למודי פיגועים אנו, ובכלל, החסרות לנו צרות, שנוכל להכיל את אלו של אחרים?
גם בבתי הספר נושא יהדות התפוצות נלמד בהקשר של קהילות שנמחו בשואה, פרעות, רדיפות או התבוללות. אבל על היהודים שעדיין חיים בתפוצות בקהילות גדולות ומשגשגות, לא נאמרת מילה.
אולם נראה שכאשר יהדות התפוצות שוהה כאן לידינו, תחת אפינו, בדירה הסמוכה, היהודי הטוב פורץ מאיתנו ויוצא מגדרו כדי לסייע, לשתף ולעשות נעים בלב. ואנחנו במסע צפינו בהתפעמות באלפי הדוגמאות של הערבות ההדדית הישראלית שפועלת בשטח. הזמנות לארוחות שבת שניתנות דרך קבע, עד שכמה מהמורים לאנגלית שלנו דיווחו שהורי התלמידים שלהם "רבו" על הזכות לארח אותם. סיוע בקריאת מסמכים והוראות בשפה העברית, ומחוות של תשומת לב כמו אפיית עוגה וקישוט הדירה בבלונים לכבוד יום הולדת.
במשך שנים חייתי באותו בניין דירות בניו יורק, וכל הזמן הזה השכנים לא ידעו את שמי ולא דרשו בשלומי. תמיד התגעגעתי שם לחום הישראלי. ולא רק בניו יורק היה המצב כך; באף פרבר בדאלאס, בשום עיירה באנגליה וגם לא בכפר בגרמניה, באף אחד מהם לא ראו המשתתפים שלנו יחס חם כמו זה שקיים בישראל, בה אנשים ערבים זה לזה בכל נפשם. פה בארץ מתגייסים לעזור לא רק לחווים רעב ומצוקה, אלא גם לאלה שמרגישים זרים, בהיותם רחוקים ממדינתם, שפתם ותרבותם.
הערבות הזו מחלחלת גם למשתתפים שלנו, שאחרי שהרגישו בשנה האחרונה אהבה, תמיכה ועזרה מהחברה הישראלית, החליטו לתת חזרה. בהתנדבות מלאה החליטו ללמד את קבוצת הקשישים דוברת הרוסית בשכונה את השפה האנגלית, נתנו כתף לחקלאי והגיעו בקבוצה גדולה לסייע לו בקטיף, דפקו בדלת של השכן הערירי ושאלו אם הוא זקוק לדבר מה מהמכולת.
לא מעט מהמשתתפים שלנו יחליטו בסוף התוכנית להישאר איתנו בארץ, הרבה בזכות הערבות ההדדית שנחשפו לה פה. אחרים יחזרו למדינותיהם בתום המסע שלהם כאן, אבל הצידה לדרך, של אחריות קהילתית וחברתית, תישאר איתם תמיד. וכשיחזרו לבניין הדירות שלהם בניו יורק ודאי יזכרו לדרוש בשלום השכן הזר ולשאול האם הוא זקוק לדבר מה.
