כשאני קורא מאמרים נגד בנימין נתניהו, יש לי הרגשה שהם מתייחסים למדינה אחרת ולא למדינה שלי; שהם מספרים על אדם אחר ולא על ראש הממשלה הנוכחי. כשהכותבים הם אנשי שמאל זה מובן, אבל כשהביקורת באה מהמחנה הלאומי, נשגב הדבר מבינתי. גם מיכאל טוכפלד ("מי כאן נפוליאון" , 26.2.2021), קבע נחרצות שנתניהו אינו ימין. למה? כאן באות הטענות הלעוסות: הוא ויתר על חלקים בחברון, פינה יישובים ביו"ש, הקפיא את הבנייה בהתנחלויות ונשא את נאום בר־אילן.
מבקרי נתניהו מימין שוכחים שההסכם על פינוי חברון נחתם בידי ראש הממשלה דאז שמעון פרס, בערבות המעצמות כולל ארה"ב, ולנתניהו לא הייתה שום אפשרות לבטלו לפי המשפט הבינלאומי. לא היה לו גם רוב מוצק בכנסת למהלך כזה. לגבי פינוי היישובים, היו החלטות של בג"ץ. הקפאת הבנייה החלקית למשך תשעה חודשים ונאום בר־אילן בתקופת ממשל אובמה נועדו להוכיח לכל העולם שהפלסטינים הם סרבני השלום. כך הצליח נתניהו לשמר את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב ועם זאת להכפיל את האוכלוסייה היהודית ביו"ש.
רבים מתמחים ב"תיוג": מי שמאל ומי ימין, מי מרכז ומי דתי, מי ליברל ומי דמוקרט. איני מתיימר לתייג. אני רוצה שמנהיגי ישראל יקדמו את מדינתנו היחידה, ושלא ידאגו למקורביהם אלא לכלל עם ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היפה והחנונית: הסטריאוטיפים מטשטשים את האמפתיה
– המנהל האזרחי לא אכף ושוב נהרס אתר ארכיאולוגי בשומרון
– סעודת הלב: איך הגיע סעד אל המסעדה?
נתניהו עושה לילות כימים למען מדינת ישראל, ולצורך הדיון אביא רק שתי דוגמאות בולטות. הראשונה – המאבק העיקש שלו לאישור מתווה הגז. אבות המדינה חלמו על עצמאות אנרגטית למדינת ישראל ולא הצליחו. נתניהו הלך נגד כולם – נגד רבים ממפלגתו, נגד שותפיו (כמו אריה דרעי ומשה כחלון), נגד האופוזיציה חסרת האחריות, נגד מערכת המשפט, נגד בית המשפט העליון – והצליח לבצע את המהלך. עכשיו אנחנו לא רק עצמאים מבחינה אנרגטית, אנחנו מוכרים גז לירדן ולמצרים ויש לנו הסכמים עם קפריסין, יוון, איטליה ואפילו טורקיה, שמתייחסת אלינו בכבוד בזכות הגז. מי היה מאמין?
דוגמה שנייה: לפני 23 שנה, כראש ממשלה צעיר, נתניהו היה הראשון בעולם שהבין את סכנת תוכנית האטום של איראן והתחיל להילחם בה. הוא עשה הכול כדי לסכל את המזימה ולעזור לכל מי שצריך, כולל ליריבים פוליטיים, במלחמה נגד הסכנה הקיומית. כשחזר לשלטון והיה צריך לכרות בריתות עם יריביו הארסיים ביותר, ברק ולבני, הוא לא היסס לעשות זאת כדי לקדם את המאבק הקיומי הזה להצלת מדינת ישראל, ועוד בתקופת שלטונו העוין של ברק אובמה.
אילו עשה נתניהו רק את שני הדברים האלה, אזרחי ישראל היו חייבים להכיר לו טובה. טוכפלד אמנם יצא ידי חובה באזכור מעורפל של הישגי נתניהו, אבל מיד לאחר מכן מנה בפרוטרוט "כישלונות אדירים" שלו בלכידות החברתית, במאבק במערכת המשפט ובטיפול במשבר הקורונה.
לגבי הלכידות החברתית: האם נתניהו היה צריך "להתאתרג" כמו אריק שרון תמורת הרס גוש קטיף? לגבי הטיפול בקורונה: האם "הכישלון האדיר" מתבטא בפגיעה הכלכלית הקטנה ביותר בין המדינות המתקדמות, בשיעורי התמותה מהנמוכים בעולם או במבצע החיסונים המוביל בעולם? לגבי המאבק במערכת המשפט: במשך כארבע שנים איילת שקד הייתה שרת המשפטים. מה הפריע לה לנסות לבצע את השינויים המתבקשים או לפחות להציע אותם? חוץ ממינוי כמה שופטים שמרנים (שרובם לא הוכיחו את עצמם), והצעת פסקת ההתגברות שלדעת המשפטנים הימנים המובילים תביא יותר נזק מתועלת, אי אפשר להצביע על שום הישג נוסף שלה.
לסיום, באשר לטענות שנתניהו לא הגשים את כל חלומותינו "הימניים", ברצוני לצטט את אורי אליצור ז"ל, יד ימינו של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. בפגישה עם הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי וביטחוני, לפני 22 שנה, הוא אמר לנו: "אם אתם חושבים שראש הממשלה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אתם טועים. ההחלטות תלויות בין 61 ל־59 אנשים – כלומר, האם יש להצעת ראש הממשלה מספיק ידיים לעבור בכנסת". לצערנו, התיאור של אליצור אקטואלי גם עכשיו כי הימין ממשיך לפלג את עצמו לדעת, לא מעט בגלל שיקולים של אגו, וללא מבט מפוכח קדימה.
