נדמה כי בחלוף 172 שנים מאז קיבל הזרם המפוצל בקהילה היהודית בברסלאו, את "הסידור" המחודש שערך רבם, אברהם גייגר, ניתן להביט על התוצאה של השינויים אותם ביקש להנחיל גייגר בקהילה היהודית. גייגר, שנחשב בעיני רבים כמחולל התנועה הרפורמית, גדל בפרנקפורט דמיין שבגרמניה וביקש לבסס יהדות בעלת גוונים ותפישות חדשות.
אינני מתיימר לסקור את התולדות והתנודות שבתנועה הרפורמית, אך אני כן מבקש לבסס עמדה המבקשת להמשיך את היחס האורתודוכסי הרווח כלפי התנועה הרפורמית: יחס מנוכר ומרוחק. אני לא חושב שיש בשיג ושיח עם התנועה הרפורמית, תועלת וצורך. אני סבור שבמידה רבה, ייתכן ומפגש עם רפורמים יהיה כמו עם נציגים שאינם יהודים, מה שמסמל בעיניי את כיוון מפרשיה של התנועה הזו, ואת מקומה מחוץ לקהילות היהודיות.
בשורות הבאות, אבקש להסביר מדוע לא אנחנו אלו שבחרנו ביחס לרפורמים, אלא הם שבחרו את היחס אותו הם מקבלים היום. הבסיס לטענתי הוא בחירתם של הרפורמים להתנתק מהיהדות ולהקים לעצמם דת חדשה, כמעט לחלוטין, תוך התעקשות לישא את שם היהדות לשווא.
ביהדות ישנם חוקים ומצוות אותם קיבלנו מהקדוש ברוך הוא. בין חוקים אלה ניתן למצוא חוקים המבטיחים את המשכיות העם היהודי. אחד מן החוקים הללו – הוא האיסור להתחתן עם מי שאינו יהודי. "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר." (ספר דברים, פרק ז').
הבחירה להתנתק מהיהדות משתקפת בעיקר בבחירה לשנות את חוק היסוד הזה, המבטיח כאמור, בין היתר, את המשכיותו של העם היהודי כעם. במאמר אתמקד בבחירתם של הרפורמים לשנות את יחסם להתבוללות ולמעשה למחוק את האיסור להתבולל, לא רק כרצון לשנות את חוקי התורה (רח"ל) אלא גם תוך עצימת עיניים ממה שעלול להתרחש – מחיקת העם היהודי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דורי גולד בביקורת על מועצת יש"ע שהתנגדה לתוכנית המאה: "בכיה לדורות"
– הישראלים נוהרים לדרכונים, אבל הרוב לא מנצל אותם בפועל
– נסיך אמיתי: הארי ומייגן בתהליך המרה מדם כחול לאדום
עוד משנותיה הראשונות של התנועה הרפורמית, היו בה אישים שטענו כי לא קיימת בעיה להינשא ללא יהודים ובכך למעשה – להתבולל. נכון, בעשרות השנים הראשונות של התנועה הרפורמית, הקולות הללו לא קיבלו קונצנזוס, זאת על אף שהנושא נדון וקיבל תמיכה מבכירים בהנהגת התנועה הרפורמית. אחד מהם, נחשב עד היום להוגה בולט בשורותיה – שמואל הולדהיים (פרוסיה, 1806-1860).
תפיסתו המתירנית ההרסנית של הולדהיים, ביחס לנישואי תערובת, נבעה מכך שביקש להחיל את המושג "דינא דמלכותא דינא" על תחומים רחבים בהלכה היהודית. לענייננו, את הקידושין תפס כמעשה קניין רגיל לחלוטין השייך לדיני ממונות, כפועל יוצא מכך, תפס הולדהיים, את נישואי התערובת כמותרים.
אך המצדדים בנישואי התערובת לא הנפיקו את ההתרה שלהם דווקא מדעתו של הולדהיים. כך למשל, ב-1844 כונסה אגודת פרנקפורט בה דנו בנושאים מהותיים ביהדות. דעתו של הולדהיים, שאף שגינה את האגודה, קיבלה בכינוס ייצוג רב. בנוגע לנישואי תערובת, האגודה קבעה כי נישואי תערובת עם בני דתות מונותיאיסטיות אינם אסורים כל עוד מותר לגדל את הילדים לדת היהודית. אמנם הרוב הגדול התלבט בין הצורך לאסור אותם לבין החשש מכך שהחלטה כזו תפורש בעיני הציבור הרחב כמצהירה על הנוצרים כנחותים, אך לבסוף הוחלט, כאמור, כי הנישואין יהיו מותרים בכפוף לאופי החינוך. המתירים נסמכו על כך שאף נסיכות בגרמניה לא התירה חינוך יהודי לילדי נישואי תערובת, אך האישור העקרוני ניתן.
"נישואי תערובת זו ברכה"
נשוב להולדהיים. בין מתנגדיו, היו גם מקרב מי שנחשבו לתלמידיו. דוד אינהורן, הנחשב לכזה, ומי שכיהן כמנהיגה של התנועה הרפורמית בארה"ב, התנגד בתוקף לנישואי תערובת והגדיר אותם כ"מסמר אחרון בארון הקבורה של הגזע היהודי".
גם בשנים מאוחרות יותר, לצד המתירים, היו מי שהתנגדו לנישואי תערובת. כך, בשנים 1909, 1947, 1962 ו-1973 עברו בוועידה המרכזית של הרבנים הרפורמים בצפון אמריקה (CCAR) החלטות שאסרו על השתתפות או מתן הכרה כלשהי לנישואי תערובת וכפי הנראה, אלו היו ההכרזות הרשמיות האחרונות ברוח זו. חמש שנים לאחר מכן, ב-1978, הוחלט באותה הוועידה, אל מול התגברות התופעה, על שינוי מגמה תחת מדיניות של "דחיית חתונות מעורבות, אבל לא את המתחתנים עצמם". צעד ראשון בדרך ל"מסמר האחרון" עליו דיבר אינהורן.
בקפיצה בזמן אל העשור האחרון, נגלה שההחלטות מרחיקות לכת עוד יותר. בדצמבר 2013 הכריז ריק ג'ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית באמריקה, כי המציאות של ריבוי נישואי התערובת, היא עובדה קיימת ואין מנוס מלנסות לקבל את הזוגות כמיטב היכולת. הדברים נאמרו על רקע סקר PEW המקיף שהתפרסם זמן קצר לפני כן, לפיו 80% מאלה שגדלו בתנועה הרפורמית התחתנו עם לא יהודי. כך, כאשר מסתכלים על סקר אחר של ה-PEW שמעלה נתון בו התנועה הרפורמית אוהבת להתפאר, לפיו התנועה נחשבה לגדולה ביותר בקרב יהודי ארה"ב, 35%, לעומת 18% קונסרבטיביים ו-10% אורתודוכסיים, צריכים לחבר את הנתון הקודם לפאזל – 80% מאלה שגלו בקרב ה-35%, נישאו עם לא יהודי.
לג'ייקובס מיוחסת גם אמרה מתירנית אף יותר, בנוגע להתבוללות וליחס לנישואי תערובת. ב-2014 אמר: "אני עודני שומע אנשים מדברים על נישואי תערובת כאילו זו מחלה. יהודים שמתחתנים עם יהודים הם ברכה, יצירת דרכים לבני-זוג יהודים ולא-יהודים לחיות חיים יהודיים הן גם ברכה, האתגר הקדוש של דורנו".
בראיון מאוחר יותר, בשנת 2018 לעיתונאי צביקה קליין במקור ראשון, הסביר ג'ייקובס את עמדתו: "קודם כול, זו המציאות היום־יומית שלנו בארה"ב, אבל אפשר להפוך זאת מקללה לברכה". כשמאזינים לג'ייקובס מדבר על נישואי תערובת, אי אפשר להתעלם מתחושת המסכנות המלווה את אמירותיו. כך באותו ראיון, אמר: "נישואי התערובת אצלנו הם מציאות חיים. הרי פעם לא אהבו אותנו ובטח שלא רצו להתחתן איתנו, כיום כבר אין סטיגמה כבעבר. זו הזדמנות עבורנו לחבר יותר אנשים. מצאנו במחקר שערכנו שילדים ממשפחות מעורבות שולחים את ילדיהם למחנות ולבתי כנסת בצורה כמעט זהה לזו של משפחה עם אב ואם יהודים".
כך, כשג'ייקובס מתפאר בהמשכיות הקהילה הרפורמית בכך שהמתבוללים ממשיכים את הקשר עם המוסדות הקהילתיים, הוא מסביר יותר מכל מדוע התנועה הרפורמית הולכת ומתרחקת מן העם היהודי.
במבט חטוף על התנועה הקונסרבטיבית, מגלה שגם שם המצב דומה. גדילת אחוזי נישואי התערובת הביאו את התנועה ב-2017 לקבלה מלאה של זוגות מתבוללים לקהילות הקונסרבטיביות בארה"ב. אמנם, עד שנות ה-80 נאסר על נישואים עם לא-יהודים להיות חברים בקהילות בכלל. ב-1982 נוסחו כללי התנהגות מוקפדים שהכילו את בני-המשפחה הלא יהודיים בקהילות אך אסרו עליהם השתתפות בטקסים. אם כי, הכללים כללו עידוד של גיור (קונסרבטיבי כמובן) ושכנוע להבטיח חינוך יהודי לילדיהם.
אך נישואי התערובת גברו בקרב הקהילות הקונסרבטיביות וב-2005 פורסם מסמך "על הדרך", שנוסח בידי ג'רום אפשטיין, דמות בכירה ומוכרת בתנועה, שקרא לאפשר השתתפות נרחבת יותר בחלקים סמליים בטקסים ולהדגיש את הצורך בקירוב הלא-יהודים. המונח "קרוב ישראל" הומצא בקרב מנהיגי קהילות בתנועה, אך כאמור, ב-2017 נישואי התערובת התקבלו באופן מלא ויהודים כמו לא יהודים, רשומים כחברים שווי זכויות בקהילות.
אם כן, כשמביטים נכוחה על ההשקפה הרווחת בקרב התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, עולה תמונה ברורה לפיה, יש טשטוש, הולך וגובר, בין יהודים ללא יהודים. היכולת תחת השקפה זו, לשמור על שושלת יהודית של משפחה מן השורה, בוודאי של קהילה ושל עם, היא בלתי אפשרית. כאשר לא יהודים מתקבלים כחברים מלאים בקהילות וכבעלי מעמד שווה לאלו היהודים בקהילתם, אין אף יכולת להבטיח את המשכיות היהדות בדורות הבאים.
כך, מעבר לבעייתיות שבהכרה בהם כזרם ביהדות, ישנו העניין של הכנסת קבוצות שאינם חלק מהעם היהודי, לתוככי העם היהודי. מהלך שבאופן ברור יגרום למיעוט מספר היהודים בעולם. למרבה הצער, יתכן, ולא מן הנמנע – אינני מתמטיקאי עדיין – שבעוד מספר שנים, רב או מעט, רוב החברים בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, יהיה נכרי לחלוטין.
ועם שלוש המילים האחרונות בפסקה הקודמת אני מנסה להבין, על איזה קריטריון יהודי לקהילה עונים הרפורמים והקונסרבטיביים? איך בדיוק חלק שמבקש להמשיך את השושלת היהודית על ידי התבוללות מוחלטת, יכול לצרף אנשים נוספים לעם היהודי? כל זה עוד בלי שהזכרנו את הליך הגיור עצמו שאיננו עומד באף סטנדרט המבוסס על המסורת היהודית.
כשמאשרים לרפורמים לגייר. יתכן מאד, והנציג שיעביר את הנכרי את הגיור, יהיה נכרי בעצמו, על פי כללי ההלכה היהודית. אוקסימורון? הרפורמים ימצאו גם לזה תשובה.
