כך הפכו פוליטיקאים ממדינאים ומנהיגים לגיבורי ריאליטי

מערכות הבחירות האחרונות משלבות מרכיבים של הומור בתוך קמפיין הבחירות המפלגתי, וזה לא מפתיע – מאז ומתמיד היה הצחוק אמצעי אפקטיבי להעברת מסרים מורכבים. החל מהנואם הרומי קיקרו ועד ההתכתשויות הפוליטיות בפרלמנט הבריטי, ההומור היה, וממשיך להיות, אמצעי שכנוע רב השפעה. וכיוון שמערכות בחירות עוסקות בשכנוע אנשים, שימוש בהומור לשם כך הוא ככפפה ליד.

כבר בימי הגלות, ההומור היהודי היה חלק מחוויית החיים. התגבשות התנועה הציונית הוציאה את ההומור מהמלאכה הפוליטית, ציונות במקום ציניות. "אין קיבוץ יהודי בעולם שיהיה כה מחוּסר 'סֶנס אוֹף יוּמוֹר' כקיבוצנו בארץ", נכתב בעיתון דבר ב-1940. מורשת כבדה זו המשיכה גם לפוליטיקה של המדינה. מלבד קריקטורות שהיו בעיקר בעלות היבט ביקורתי, מערכות הבחירות בעשוריה הראשונים של המדינה לא התאפיינו בהומור, והפוליטיקאים לבשו ארשת רצינית חמורת סבר.

בבחירות 1977 חל מהפך שלטוני, אך גם חל מהפך בשיטת השיווק של הפוליטיקאים נוכח כניסת הטלוויזיה למערכת הבחירות. העיתונאי וחוקר התקשורת, רפי מן, מסמן את שנה זו כתחילתה של תקופה בה בדרנים שונים הזדהו פוליטית וניהלו מאבק תקשורתי־הומוריסטי בשם המפלגות. החל משנה זו ייצג את הליכוד ספי ריבלין במשך מספר מערכות בחירות, גם המערך, שבתחילה זלזל בליכוד על שיטת שיווק זו, החל לשלב קומיקאים. בתחילה בעצרת הבחירות ב-1981 אותה הנחה דודו טופז, ובבחירות לאחר מכן התמודד ריבלין ראש בראש מול הגשש החיוור, יותר מאשר פרס התמודד מול שמיר. שניהם שילבו הומור וסאטירה לצד תעמולת הבחירות השמרנית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחזרה לעתיד: איך תיראה המלחמה הבאה?
– למה לחות'ים לקחת אחריות על התקפה שלא ביצעו?
– זרם ביהדות או דת חדשה? הרפורמים הרחיקו את עצמם

בתקופתנו, עידן הפוליטיקה הפרסונלית, לא בדרן מייצג מפלגה, אלא פוליטיקאי בלבוש הקומיקאי. את ריבלין כנציג הליכוד ואת הגשש נציגי המערך, החליפו המנהיגים עצמם. הדוגמאות מהשנים האחרונות פרוסות לנגד עינינו. אהוד ברק חפץ לשינוי בתדמיתו ה"לא סחבקית" והלך ל"ארץ נהדרת". כמוהו גם נתניהו, במקום ריאיון חג לרגל יום העצמאות בחר להתארח באולפן אצל איל קיציס. שנה לאחר מכן התארח בתוכניתו של ליאור שליין, ודמותו בקמפיין 2015 כביבי־סיטר זכתה להערכה רבה, והעבירה את המסר בהומור פשטות ותבונה. באותו הקמפיין התחפש נפתלי בנט להיפסטר, וארבע שנים מאוחר יותר גם השתתף כפוליטיקאי־סטנדאפיסט בתוכנית של רשף לוי.

ההומור משמש כלי לא רק להעברת המסר בקלילות, אלא בעיקר לשפר את התדמית של הפוליטיקאי, במקום דמותו האפורה והבירוקרטית, כזו המרוחקת מעם, הפוליטיקאי רוצה להציג את עצמו כדמות שניתן להתחבר אליה וכפועל יוצא גם להצביע עבורה. נחזור לסרטון ה"ביבי־סיטר" כדוגמה: פגי נונאן, לשעבר כותבת הנאומים של הנשיא האמריקני רייגן וכיום בעלת טור בוול־סטריט ג'ורנל, כתבה על הסרטון כי הוא מתמודד בחוכמה עם אחת הבעיות של נתניהו, "העגמומיות הכבדה שלו, אווירת התוקפנות שלו והאזהרות המתמידות שלו". הסרטון העביר את המסר בפשטות ותבונה, ובעיקר בדרך של הומור וקלילות.

בעידן הפוליטיקה הפרסונלית הפוליטיקאי הוא גיבור של תוכנית ריאליטי הרבה יותר מאשר הוא מדינאי או מנהיג, וככזה הוא חייב לכלול בתדמית שלו תכונות של גיבור ריאליטי: אהבות ושנאות לצד צחוק והומור. ההתפתחות של טוויטר אצל פוליטיקאים לצד רשתות חברתיות אחרות מכניסות טפח של עקיצות בין פוליטיקאים שלא פעם "שוברים את הרשת". וכיום פוליטיקאים צוללים אפילו לתוך הסטורי באינסטגרם ובטיקטוק, שם עורכים מקצה שיפורים של תדמיתם הפוליטית והציבורית.

כניסתם של פוליטיקאים לתוך העולמות האלו, רק מדגישה את מה שאמר לפני שנים מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר". ובתוך מסגרת זו גם ניתן להבין את הרצון של נתניהו למופע הסטנדאפ בשעות הפריים־טיים של "רשת", ואת ההשתתפות של פוליטיקאים אצל בדרנים ובתוכניות סאטירה והומור. מצביע לא ילך וישים פתק מחל אחרי כמה פאנצ'ים, אך יחשוף את התדמית של נתניהו עבור קהל שמדלג על תוכניות האקטואליה ועוד עשוי לחשוב שביבי האמיתי הוא מריאנו אידלמן ונתניהו הוא בכלל החיקוי.