שוויון לא, שוויון זכויות כן
יום האישה הבינלאומי, שצוין אתמול (ב'), מכיל הרבה מסרים, חלקם מנוגדים ואף סותרים. כך, למשל, עולות ביום הזה הטענות בדבר הצורך לשלב נשים בכלל היחידות בצה"ל, משמע נשים אמורות להיות שוות לגברים. מנגד, באותו יום עצמו, כמו גם בשיח הפמיניסטי בכלל, עולות טענות אחרות, לפיהן כדאי ורצוי לבחור בנשים לתפקידים פוליטיים בכירים, שכן המנהיגות הנשית היא בעלת אופי רך ומפייס יותר, ויש לה יותר סיכוי להתגבר על השסעים השונים בחברה. לפי הטיעון הזה, יתרונן של הנשים הוא דווקא בשונותן מן הגברים, ולא בשוויון בין המינים.
אז למי להאמין: לאלה הטוענות שנשים שוות לגברים וצריכות לקבל אפשרות שווה להתמודדות בכל תפקיד, או לאלה הטוענות שנשים שונות מן הגברים וצריכות לזכות באפליה מתקנת בהתמודדות על תפקידים בכירים. ואיך כל זה מתיישב עם הטענה הקבועה כנגד השכר השונה בין גברים ונשים העושים ועושות תפקידים דומים. הרי אם נשים באמת שונות מן הגברים, אולי השוני הזה דווקא מצדיק משכורת שונה?
הפתרון נמצא באבחנה בין שני מושגים שנראים, ואף נשמעים, דומים: שוויון, ושוויון זכויות. נשים אינן שוות לגברים. הן בוודאי לא שוות לגברים מבחינה ביולוגית, וככל שמדע הרפואה מתקדם, מתברר למשל, שיש צורך אפילו בהתאמת תרופות שונות לגברים ולנשים. הן גם לא בהכרח שוות לגברים מבחינה פסיכולוגית, ככל שאפשר בכלל לדבר על תכונות פסיכולוגיות משותפות למחצית מהמין האנושי. אבל בהכללה, ברור שנשים הן רגישות יותר ובעלות אינטליגנציה רגשית טובה יותר (בגלל זה רוב הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי הם בנים), ולעומת זאת, הרגישות הזו גורמת לנשים גם להיות פגיעות יותר, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה נפשית ורגשית.
במילים אחרות: אותן תכונות הגורמות לנשים להיחשב מועמדות טובות יותר לא רק לתפקידים טיפוליים, אלא גם לתפקידי מנהיגות הדורשים יכולת הכלה, אמפתיה, גישור וכדומה, הן אותן התכונות שתגרומנה להן להיות מועמדות פחות טובות לתפקידים הדורשים חוסן פיזי ונפשי רב, כמו שירות צבאי בסיירת. אין כאן שום קביעה שלילית כלפי נשים, אלא רק הכרה בהבדלים הקיימים במציאות, שהשיח הליברלי, מלא הכוונות הטובות, מנסה לטשטש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זרם ביהדות או דת חדשה? הרפורמים הרחיקו את עצמם
– המאבק בארגוני ה-BDS: "זו לא אידיאולוגיה, יש פה הרבה כסף"
– פיסת שמרנות בלב הפרוגרסיביות
ולמרות ההבדלים האלה, יש שני כללים בסיסיים שצריכים להשוות בין גברים לנשים: האחד – גם אם נשים וגברים אינם שווים במהויות שלהם, הם זכאים לשוויון מלא בזכויות שלהם. ממילא, אין הצדקה להפלות נשים לא במשכורת, לא בבית הדין הרבני, לא באקדמיה ולא בדירקטוריונים. הכלל השני – גם אם באופן כללי יש הבדלים ביולוגיים ואישיותיים בין גברים לנשים, זה לא צריך להכריע את גורלה של האישה הספציפית. רוצה לומר: כל אישה זכאית שיבחנו אותה לתפקידים קרביים, או לתפקידים הדורשים חוסן פיזי ונפשי רב, בלי להניח מראש שנתוניה נחותים מאלה של הגברים. יכול להיות שרק מיעוט מבין הנשים יצליח לעמוד במבחנים האלה. אבל כל אחת מהן ראויה שתינתן לה הזכות לעמוד בו כשלעצמה, ולא כחלק מהמגדר שאליו היא משתייכת.
פמיניזם "אליטיסטי"
לפני הרבה שנים נטיתי לזלזל בטענות על שוביניזם "אליטיסטי", היינו טענות על קיפוחן של נשים ברמות הגבוהות של החברה: שיעורן כמנכ"ליות ויו"ריות של חברות; רמת הנוכחות שלהן בדירקטוריונים ציבוריים, ועוד. חשבתי שמדובר בפמיניזם של עשירים; שיש לנו בעיות הרבה יותר בסיסיות לפתור בקשר למעמדן של נשים, לפני שנוכל להרשות לעצמנו להתעסק בדירקטוריונים הבכירים; למשל, שכרן של נשים בעשירונים התחתונים; למשל, תרבות האונס וההטרדות המיניות; למשל, ניצולן של נשים (גם גברים, אבל הרבה פחות) בתעשיית הזנות, ועוד. וחשבתי שהתקשורת, שרוב העוסקים בה נמנים בדרך כלל עם העשירונים היותר גבוהים, והיא גם אוהבת מאוד לטפח את עולם המצליחנים והידוענים, עלולה לגרום להזנחת הפגיעות היותר קשות ובסיסיות במיליוני נשים, בעצם ההתעסקות היתרה בצרותיהן של נשים מהעשירונים הגבוהים.
היום כבר אינני חושב כך. במשך השנים הבנתי שלכל הקיפוחים האלה, בין אם הם נעשים כלפי נשים חזקות או אלה הנמצאות בתחתית הסולם החברתי, יש מכנה משותף אחד: הנרקיסיזם הגברי, המרשה לעצמו לפגוע בנשים באשר הן. מהבחינה הזו, אין הבדל מהותי בין אישיותו של גבר המתעלל באישה בתעשיית הזנות, פשוט "כי הוא יכול", לגבר המתעלל באישה חזקה ומונע ממנה את השכר והמעמד הראויים לה, מאותה סיבה ממש: "כי הוא יכול". והחברה מסביב איכשהו תקבל את זה. לכן, אני עדיין חושב שאם יש לאדם יכולת מוגבלת להשקיע במאבקים למען זכויות הנשים, עדיף שישקיע אותה לטובת הנשים הנמצאות במצב קשה באמת, אבל מאבקן של נשים חזקות לשוויון איננו פחות ראוי בכהוא זה ממאבקן של הנשים החלשות.
ובאותו הקשר: כשמרב מיכאלי, היום מנהיגת מפלגת העבודה, התחילה – עוד בימיה כאשת תקשורת – את הטרנד של פנייה כפולה בלשון זכר ובלשון נקבה לקהל שיש בו נשים וגברים גם יחד, ואף להקפיד על לשון נקבה כשהרוב המובהק בקהל הוא נשי, גם אני הייתי בין החושבים שזה טרנד מעצבן, מאולץ, מאריך כל משפט שלא לצורך, עומד נגד כלליה הבסיסיים ביותר של השפה העברית, וכדומה.
גם בעניין זה השתנתה עמדתי. לא רק בגלל ההצלחה המסחררת והמרשימה של מיכאלי ביוזמה המשונה (כיום יש רבים, בעיקר רבות, בתקשורת ובמקומות אחרים המקפידים על הפנייה הכפולה), אלא בעיקר מפני שהבנתי לעומק את חשיבותה, דווקא משום שהיא מנסה לשנות את אחת ממוסכמות היסוד הכי גדולות של השפה העברית עצמה. אומר זאת בפשטות: הסיבה שבגללה השפה העברית לדורותיה נוקטת בלשון זכר גם כלפי קהל שבו 200 נשים ועשרה גברים, היא בדיוק אותה סיבה שבגללה קהל של 200 נשים אורתודוכסיות מחכה באמירת הסליחות של הימים הנוראים, עד שיתקבצו לאולם גם עשרה גברים. מי שרוצה להביא לכך שנשים ייספרו גם למניין ולכל שאר ענייני הקדושה, צריך לקבל על עצמו להתחיל לספור את הנשים גם כשמדובר בשפה.
ודלה לא תהדר בריבה
הצורך להיזהר מפני קיפוחן של נשים נובע מערך כבוד האדם. צריך להישמר בכבודן של נשים בדיוק כפי שצריך להישמר בכבודן של כל הקבוצות בחברה, בוודאי אלה שקופחו רבות לאורך ההיסטוריה: כבודם של שחורים, כבודם של יהודים, כבודם של עניים. ויחד עם זה צריך לזכור שלכל בני האדם מגיע כבוד בסיסי: גם לגברים, גם ללבנים, גם לעשירים. אסור לנסות ולתקן את הקיפוח ההיסטורי במעמדן של נשים שחורות ועניות באמצעות קיפוח עכשווי של גברים לבנים ועשירים. כל אדם הוא יצור חד פעמי, ואין לו אלא חייו בזמן הזה. קיפוח שלו, כאמצעי "לתקן" את כבודן האבוד של נשים לאורך רוב שנות ההיסטוריה, יהיה קיפוח שלא ניתן יהיה לתקנו גם אם בעתיד תחזור המטוטלת השוויונית, ולכן הוא פסול.
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי שתי תופעות בעייתיות מאוד בתרבות שלנו, הנובעות דווקא מהרצון הטוב לתקן את הפגיעה ההיסטורית בנשים. האחת היא נטייה של חלק מבתי המשפט לענייני משפחה לתקן את ההטיה לטובת הגברים בבתי הדין הרבניים, באמצעות הטיה לטובת הנשים בבתי המשפט. ברור לגמרי שעד גיל מסוים, שלא אני המומחה לקבוע אותו, טובת הילד, במקרה גירושין, היא להיות עם אימו. זה בוודאי נכון בגיל ינקות, שהרי הגבר לא יוכל להיניק גם אם ירצה מאוד, וזה אולי נכון גם בגילים הצעירים מאוד שאחרי גיל הינקות, כשהילד הרך עדיין זקוק באופן עודף לחום האימהי.
אבל כל עוד הרושם העולה מבחינת תיק גירושין ספציפי הוא ששני ההורים מסוגלים להורות טובה, ברמה פחות או יותר שווה, גם הסדרי המשמורת צריכים להיות שווים. ואם האמא מרוויחה במקרה יותר מהאבא, אין סיבה שהוא ימשיך לשלם לה דמי מזונות, במקום שהיא תשלם דווקא לו.
הוא הדין לגבי שאלות ההפרדה המגדרית בציבור החרדי. ברור לגמרי שדחיקתן של נשים לחלק האחורי של האוטובוס הוא מעשה פסול. אם הבעיה היא עצם הצורך בהפרדה מגדרית, יתכבדו הגברים וישבו בעצמם מאחור, או שיעשו את הדבר ההגיוני ביותר, ויפרידו את האוטובוס לכל אורכו, מצידי אפילו עם וילון, בין עזרות הגברים והנשים. הדרישה ההלכתית להפרדה אסור שתגרום להדרה ופגיעה. מצד שני, אסור גם למנוע מהחרדים את זכותם להפרדה מגדרית, גם ברשות הרבים. שמירת זהותו התרבותית של אדם גם היא חלק מכבוד האדם שלו, ויש לשמור גם עליה ולאזן בינה לבין היבטים אחרים של כבוד האדם.
