ברשימה הקודמת הבאתי בפניכם את ניטשה, שראה במקרא את המקור למהפכה המוסרית המרכזית בחיי האנושות. מולו העמיד ניטשה את שיטתו הקוראת תגר כנגד הציווי המוסרי הבא מלמעלה. האמרה שאולי מזוהה ביותר עם ניטשה, "א־לוהים מת", מבטאת את הרצון למרוד בסמכות הדתית המחייבת את האדם להיות מוסרי.
ניטשה רואה בדת את חובת האדם להתגבר על רצונותיו הפנימיים ולבטלם בפני רצונו של האל. הסתכלות זו אינה בלעדית לניטשה. היא קיימת במחשבה הפרוטסטנטית, ובמיוחד במשנתו של סרן קירקגור. לפי גישה זו, המשמעות העיקרית של הדת היא הכניעה: האדם מכניע את רצונותיו וגם את הרציונליות שלו בפני האלוהים.
משנתו של ניטשה מבטאת מרידה כנגד כניעה זאת. כך אכן הבין הלל צייטלין את ניטשה: "[מפני] שלא רצה [ניטשה] להיכנע לפני יוצר נשמתו – המציא את 'האדם העליון' שלו". לפי צייטלין, ניטשה מבין נכון את משמעות הדת, אך אין הוא צודק במרידה שלו. צייטלין מצטרף לגישה האקזיסטנציאליסטית של תיאור החוויה הדתית העמוקה. את התשובה לניטשה מוצא הוא בכתביו של לב שסטוב ובמשנתו של ר' נחמן מברסלב ותלמידו ר' נתן. בניגוד לניטשה, הגישה האקזיסטנציאליסטית הדתית טוענת שאכן האדם לא נכפה על ידי האל, אלא הוא מחפשו מתוך צורך עמוק הנובע מתוכו. האדם הוא זה המחפש את האל וזקוק לו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העולים יתחשבנו עם מי שסוגר בפניהם את השמיים
– המנהל האזרחי אכף בנייה בלתי חוקית באתר ארכיאולוגי
– זרם ביהדות או דת חדשה? הרפורמים הרחיקו את עצמם
גישה זו מגיע לשיאה במשנתו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ובקביעתו שההתגלות תתרחש דווקא בעקבות המשבר. וכך הוא כותב בספרו "ובקשתם משם":
הא־לוהים מתגלה לאדם בישימון… הוא מפתיע את האדם שאינו מצפה לישועה… ולא ציפה לגילוי שכינה… כשנחשול של יאוש עומד לכבות כל משאת נפש דוויה ומתגעגעת… קיום נעלה בוקע ועולה מתוך שלילה אונטולוגית, נטיעה באה בעקבות התלישה, החורבן – פתח לגאולה.
כניעה וקנאה
כיוון אחר לחלוטין מוצאים אנו אצל הראי"ה קוק. את דבריו של ניטשה ניתן לנסח בצורות נוספות, אחת מהן היא הקנאה בא־לוהים. בחצי הומור הייתי מנסח זאת כך: "א־לוהים לא קיים, אילו היה קיים הייתי 'מת' מקנאה". והנה, הראי"ה קוק מתייחס לקנאה בא־לוהים ב"אורות הקודש", בדברים שללא ספק מכוונים כנגד ניטשה:
יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה… הקנאה המוזרה הזאת היא הקנאה באלוהים. האדם מקנא הוא באלוהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה… וכשכל האמצעים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת.
תשובתו של הרב קוק לניטשה שונה מאוד מזו של הרי"ד סולובייצ'יק, וההבדל ביניהם מאפיין את העימות בין שתי גישות שונות בהגות הדתית המודרנית. הגישה של הרב סולובייצ'יק מובילה כאמור אל האקזיסטנציאליזם הדתי, בעוד שזו של הראי"ה קוק מובילה לשורשי המיסטיקה. וכך, הראי"ה עונה לניטשה מכיוון אחר. ביקורתו של ניטשה יכולה להיות אולי מובנת לפי עמדה דתית שבה האדם מנוכר מן הא־לוהים ושקיים פער אינסופי בין השניים. אולם כאשר האדם רואה את עצמו חלק מן האלוהות אין לקנאה משמעות, מאחר שאין הוא עומד כנגד ישות הנמצאת מבחוץ, אלא עומד הוא בפני הכוליות שהוא עצמו חלק ממנה:
שההבדל שבין האלוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלוהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול באלוהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כי אם התגלות אלוהות זורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר האלוהי הוא אושר של הכל. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה האלוהית היא הולכת ומתבררת… ואין כאן מקום לשום קנאה.
דברים אלו מאלפים בפרדוקסליות שלהם. שתי הביקורות הגדולות כנגד האמונה הדתית ממוקדות במשנותיהם של שפינוזה וניטשה, אך הרב קוק משתמש בהן כך שיאזנו זו את זו. אירוניה רבה יש בעובדה שהרב קוק משתמש בטיעון המזכיר את הגישה הפנתאיסטית (הגישה הטוענת שא־לוהים הוא הטבע) של שפינוזה כתשובה למרד של ניטשה. אולם כמובן שהרב קוק איננו מקבל את העמדה הפנתאיסטית בניסוח של שפינוזה. הוא טוען שיש לנקות אותה מסיגיה, ולעבד את האינטואיציות הבסיסיות של החסידות בתחום זה. ובמילותיו הוא:
ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלוהות.
מתוארת כאן הגישה החסידית של "אין עוד מלבדו": האדם בטל אל מול הא־לוהות וכל מעשיו הבל, אלא אם כן מתחבר הוא ברוחניותו אל האינסוף הא־לוהי. זוהי התגובה ה"קיומית" של הראי"ה לניטשה.
בזכות האותנטיות
כעת ממשיך הראי"ה להשלכות המעשיות:
וכל מי שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא, שהא־לוהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות הא־לוהית… ואין שום מעצור לשום נמצא לרומם את חפצו חפשי למרום הצדק הא־לוהי… שאין מקום לקנאה.
אם האדם יגיע לכך שרצונו החופשי יהיה לעשות צדק, אזי הוא ידמה בכך לקב"ה, יתחבר אל האלוהות וכך תתבטל הקנאה.
לפי הראי"ה, יש לא־לוהות ייצוג בנפש האדם. גם מאווייו, רצונותיו, חלומותיו קדושים המה. הגאולה היא אותו שלב שבו הציווי האלוהי, והמוסרי בכלל זה, יהפוך מנורמה חיצונית לרצונו האותנטי של האדם. שאיפה זאת יונקת אף היא מכיוונים מסויימים בהגות החסידית, למשל אצל ר' נחמן. האדם נשפט לא רק לפי מעשיו, אלא גם לפי עולמו הפנימי. הרע המקנן בתוכו נשאר רע, אף אם הוא נכבש ומנוצח.
לפי הראי"ה, הגאולה פירושה ההתגברות לא רק על החטא אלא גם על עצם התאווה. אלא שזה יכול לקרות רק בעידן המשיחי. בעולמנו צריכים אנו לשאוף לפתרון ב"אותנטיות". האותנטיות היא השאיפה לפתח את מה שיש במעמקי נפשי, אף שלפעמים אינני מודע לו. האותנטיות מבטלת את הקנאה. לכאורה נכון הדבר בקנאה שבין אדם לרעהו, אך ארשה לעצמי להרחיב אמרתו זו של הראי"ה גם ביחס לקנאה בא־לוהים.
במידה מסוימת ניתן לומר שאכן יש משהו אותנטי באדם שאין בא־לוהים. האוטונומיה האנושית מניחה את חוסר השלמות, ופירושה האפשרות לחטוא. דווקא מצב זה מעניק לאדם משהו שמשלים את הקיום הא־לוהי, וזו אפשרות ההזדככות והשתלמות. וזוהי, אליבא דהראי"ה, המשמעות העמוקה של הבריאה.
