אני לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה, אבל אני לא מסוגל לחשוב על הבחירות האלה בלי להרגיש כאב בסרעפת, איכסה, באמת, איזו תקופה מגעילה. זו מערכת הבחירות הרביעית שלנו ברצף, בחירות רביעיות, אתם קולטים, אנחנו כולנו אזרחים אומללים, במדינה אומללה, עם מערכת פוליטית אומללה, הכול כך כך אומלל כאן, אפילו מגפה עולמית לא הצליחה לאפס אותנו. איזה דיכאון.
לפני כמה שבועות נפגשתי עם חבר טוב שלי, שעובד באחד ממשרדי הממשלה הגדולים והחשובים בישראל, דיברנו, קשקשנו מה קורה מה נשמע איך הולך איך בעבודה, וואלה יאיר, דיכאון, המשרד שלנו מתנהל בעייפות, בלי מעוף, בלי היגיון, בלי סדר, והכול בגלל שאין תקציב, אנחנו חיים על תקציב מפורק, שנגזר מהתקציב של השנה שעברה, שנגזר מהתקציב של השנה שקדמה לו, שנגזר מהתקציב של שנת אלפיים ושמונה עשרה. ככה אנחנו עובדים. כל יוזמה שמנסים להרים, כל שינוי שמנסים לחולל, כל פרויקט שמנסים לקדם, נתקל בחומות מעיקות של אישורים מיוחדים, ועדות חריגים ובירוקרטיה מגושמת. ואלו דברים חשובים, שקשורים למגפה הזאת שמשפילה אותנו כבר שנה. זה מה שהחבר שלי סיפר לי, הוא נראה כל כך מתוסכל ומבואס. אתה לא מבין איזה סיוט זה, לעבוד ככה, מסונדל ומצונזר, אתה לא מבין איזה סיוט זה להיות חלק ממערכת כל כך גדולה, וכל כך חשובה, שלא מצליחה לעשות שום דבר שהוא לא דחוף או בהול. נתקענו עם סטייט אוף מיינד כזה, שבו המערכת מקדמת רק את הדברים הכי הכי הכי דחופים ובהולים, וכל השאר נשכח, נזנח, ומתפייד.
"מדינה בלי תקציב", זה אנחנו, זה הסיפור שלנו, זה מה שקורה לנו עכשיו. עד השבת ההיא, שבה נפגשתי עם החבר שלי, לא באמת חשבתי על ה"תקציב" הזה ש"אין". זה נשמע לי משעמם וזניח, יש דברים חשובים יותר לדבר עליהם, יש דברים חשובים יותר לכתוב עליהם. וחוצמזה נתניהו אמר בריאיון ליונית לוי שיש תקציב, ושאין שום בעיה. אז אולי אני רק מדמיין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הורות, מרחב שכולו סכנת נפשות
– הן היו באותו הנס
– אושר הקפה ונחמת הפחמימה
כמה ימים אחרי הפגישה ההיא, כתבתי פוסט בפייסבוק. ביקשתי מחבריי ועוקביי שעובדים במשרדי הממשלה השונים, לכתוב לי האם התקציב שאין למדינת ישראל משפיע עליהם, על העבודה שלהם, באופן זה או אחר. אני יודע שלעובדי מדינה יש בעיה מסוימת להתבטא בחופשיות ברשתות החברתיות, כתבתי, אז אם לא מתאים לכם לכתוב כאן בתגובות, אתם יכולים לכתוב לי בפרטי.
את מה שקרה באינבוקס שלי בדקות, בשעות ובימים שחלפו מאז שהפוסט עלה קשה לי לתאר במילים. כמות הסיפורים המדכאים שקיבלתי פשוט ריסקה אותי. אני חושב שקיבלתי כמעט מאתיים הודעות מעובדי מדינה שונים, מחיילים, משוטרים, מעובדי משרד הבריאות, מבכירים במשרד האוצר, מעורכי דין במשרד המשפטים, ובעיקר מעובדים סוציאליים. ומההודעות שקיבלתי, מהסיפורים שקראתי, הבנתי משהו על הכאן ועכשיו הישראלי. פתאום הבנתי. אנחנו בתוך קטסטרופה.
אתם חושבים שאני מגזים נכון. אתם בטח חושבים שאני מגזים. חיילים שלא יכולים להתאמן כי אגפים שלמים בבסיס מושבתים זה מוגזם. מוסדות שמטפלים בילדים עם מוגבלות שכלית ולא יכולים לקלוט עוד ילדים כי אין תקנים חדשים והילדים נשארים בבית זה מוגזם. חוק איסור צריכת זנות שעובר, אבל לא יכול להיכנס לתוקף כי תקציב משרד הרווחה לשורדות זנות לא גדל, זה מוגזם. מאות אנשים שהמינוי שלהם מעוכב כבר שנתיים וחצי במשרד החקלאות, זה מוגזם. קצינות מבחן לנוער שעובדות בתת תקנים, בזמן שכמות הנערים גדלה פי שניים, זה מוגזם. מאות עובדי רשות העתיקות שפוטרו, זה מוגזם. קיפאון מוחלט במנהל התכנון, שיגרור את עליית מחירי הדירות של העשור הקרוב, זה מוגזם. ספקים שלא יכולים לתת שירות למשרדי הממשלה, זה מוגזם. חידושי חוזים תקועים, תשלומי חשבוניות שהוקפאו, תוכניות שהתבטלו, ועדות מכרזים שקורסות תחת עומס הבקשות, זה מוגזם. אני בטח סתם מגזים.
אנחנו בתוך קטסטרופה. המדינה שלנו מתבוססת בבוץ הבירוקרטי של עצמה. מאות אלפי עובדי מדינה חרוצים, ציונים, מקצועיים, שוחרי טוב, מנסים לבצע את תפקידם, ולדאוג לחיים שלנו, בארץ הזו, בעתיד הקרוב והרחוק, אבל בלי תקציב אין להם סיכוי. איזה אסון, רק על זה צריך לכתוב, רק על זה צריך לדבר. בחדשות סופרים לנו מתים, וחולים, ומאומתים, ומחוסנים, ומובטלים, אבל אף אחד לא סופר כמה ימים בלי תקציב כבר צברנו. על הקטסטרופה הכי חשובה, הכי עצובה, אנחנו לא מדברים.
חשוב לי שתדעו שלמציאות האיומה הזו, שבה למדינה שלנו אין תקציב כבר שנתיים וחצי, יש אחראי בלעדי. ראש הממשלה שלנו יכול היה להעביר את התקציב בשנה הזו, עם הממשלה שהוקמה, אבל הוא העדיף להשאיר את כולנו בני ערובה, ולפזר לנו בחסדו "קופסאות קורונה" ו"מענקים" חד פעמיים, שישכיחו מאיתנו את האמת הפשוטה. אם לראש הממשלה שלנו היה אכפת מאיתנו, הוא היה עושה הכול, הכול, הכול, הכול, הכול, כדי שהתקציב יעבור. אבל הוא לא עשה את זה, שום תקציב לא עבר, המדינה שלנו מתבוססת בתוך עצמה, והנה עוד מעט בחירות רביעיות. זו הטרגדיה שבתוכה אנחנו חיים.
