כשהגעתי הביתה ביום ראשון בערב קיבלה אותי המתבגרת ובפיה בשורה: יצא שיר חדש של נועה קירל, והפעם נועה בעצמה כתבה את המילים שלו. הקליפ הוא לא בדיוק בשבילך, היא הזהירה, אז הקשבנו יחד למילים הראשונות של נועה קירל.
השיר, "יהלומים – בלינג בלינג", מתאר את החוויה של קירל כמי שחצויה בין הצדדים המוחצנים והפומביים שלה לבין החלקים הפשוטים והטבעיים: "צד אחד נוצץ / צד אחד שקוף… צד אחד שומר / צד אחד חשוף". השיר מתחיל מתוך מקום של מצוקה, "אין לי מושג איך יוצאים מהלופ", אבל בפזמון הוא מגיע להתרה: "אנ'לא יודעת כמה זה עולה לי / אבל למי אכפת כמה זה עולה לי / אם תשים הכול בצד / אתה תראה אנ'לא לבד / הלב שלי מלא ביהלומים". נכון שזה גובה ממני מחירים, כל הנוצץ והחשוף, אבל זו רק הקליפה החיצונית. עמוק בפנים נשארתי מי שאני. מתחת לכל הבלינג בלינג הזה הלב שלי מלא ביהלומים.
מסר דומה כתבה לא מזמן גם עדי ביטי, השותפה, או המתחרה, של קירל בפסגה של סצנת הפופ המקומית. בשיר "חמסה חמסה", שגם עבורה הוא הראשון שהיא כותבת בעצמה, היא מתארת את מסע ההחפצה וההחצנה שהיא עוברת, ואיך למרות הכול היא מצליחה להישאר בלתי ניתנת להשגה. מתברר ששתי זמרות הפופ הגדולות, ברגע שנותנים להן דף ועט ביד, מבקשות לומר לנו דבר אחד: זה לא אנחנו. כל הנצנצים והסטייליסטים זו רק הקליפה החיצונית. מעבר לה קיימת הזהות שלנו, שלמה, בלתי מושגת, בדיוק כמו בראשונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה מברכים על חיסון?
– התורה של שולם שטיסל: לא מדוברת, אבל תמיד שם
– אוי לאותה בושה: קרוב מספיק להמאיס, לא קרוב מספיק לדבר
מיד כששמעתי את מילות השיר של קירל הבנתי שלמרות השם המטעה הוא לא מרפרר ל־Diamonds של ריהאנה אלא למעשה של רבי נחמן מברסלב, בבן מלך שעשוי מאבנים טובות. שם הוא מספר על בן מלך שנצטרע ונתקלף ממנו העור עד שהתגלה שהוא עשוי מאבנים טובות. המסר של הסיפור, שהפך לסוג של מוטו בחסידות ברסלב, די קרוב לזה של נועה קירל: גם, ואפילו דווקא, כאשר אני נראה לכם מצורע, הצרעת רק מסתירה את הזהות האמיתית שלי, זהות שכל־כולה אבנים טובות, יהלומים. ולמרות זאת נדמה לי שיש הבדל תהומי ביניהם, וכדי להבין אותו ערכתי למתבגרת היכרות עם האלבום הראשון של שולי רנד, שמתברר שהוא כבר קצת היסטוריה, ובפרט עם השיר המופלא באמת: "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות".
בשיר הזה רנד מתאר את היצר שמאיים לבלוע אותו ומזכיר לו כמה הוא חסר וריקני. כשהמשורר מבין שמדובר במלחמה על החיים, הוא נוקט בצעד נואש: "בכוחותיי האחרונים / שלחתי לו את השורה הזאת לתוך הלב / אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות / אתה שומע". וכך, בכוח השורה הזו, הוא מסיר את המסכה מעל פניו של היצר, שממשיך לבעוט ולנשוך ככל יכולתו אבל שוב אין לו סיכוי אמיתי לנצח: "נטרפה דעתו / השורה הזו הילכה עליו אימים… כל כך עלוב בלי מסכה על הפנים".
את רואה איך הם עושים שימוש באותו הרעיון, ביארתי לילדה, אותו הדימוי, אבל הבדל של שמיים וארץ. אצל שולי רנד, ההבנה שאני בן מלך שעשוי מאבנים טובות היא לא תחליף למלחמה, אלא נקודת הפתיחה שלה. אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות ולכן לא יעלה על הדעת שאמשיך להתכחש לזהות שלי. הנשמה הא־לוהית שלנו היא משהו שמחייב אותנו לעבוד בשבילו, לא כרטיס אשראי פתוח שלקחנו מההורים ואפשר להתפנק עליו בלי חשבון. ויש לנו אחריות לצאת מן הלופ, ולא לשקוע בנוצץ ובחשוף, דווקא משום שהלב שלנו מלא יהלומים.
רעיון יפה אבא, היא הנהנה, רק אל תשכח שזה כולה שיר של נועה קירל.
