המנהיג ההודי מהטמה גנדי למד בצעירותו משפטים באנגליה, אך לימים התאכזב מהמערב ומערכיו. כששאלו אותו מה דעתו על התרבות המערבית, השיב: "זה יכול להיות רעיון טוב". בשנת 1947 ביקש ממנו מזכ"ל האו"ם לכתוב מאמר על זכויות האדם. גנדי השיב לו: "למדתי מאמי, שהייתה אנאלפביתית אך אישה חכמה, שכל הזכויות נובעות רק מחובות".
המאבק בקורונה ממחיש לנו את הדלות של שיח הזכויות. שפת זכויות האדם נסבלת בזמן שגרה, אך קורסת בשעת חירום. הרי כל הסגרים והמגבלות פוגעים כבר שנה בזכויותינו, ואנחנו מבינים שהם הכרחיים; אולי אפשר ללמוד מכאן שהזכויות אינן ערך עליון ובלעדי. ידידי גלעד אלפסי כתב בייאוש: "הבת הקטנה של אחותי נכנסה היום לבידוד בגלל שלמטפלת שלה במעון, שחלתה בקורונה, יש 'זכות על גופה', ולכן אי אפשר להכריח אותה להתחסן; יש לה 'זכות לפרנסה', ולכן אי אפשר להוציא אותה לחל"ת עד שתתחסן; ויש לה 'זכות לפרטיות', ולכן אסור להורים לשאול האם המטפלת של הילדים שלהם התחסנה. ובעיקר יש לה זכות להכניס 30 פעוטות לבידוד".
76 רופאים חתמו על מכתב ציבורי מבוהל, ובו דרישה לא להפלות בין מחוסנים לאלו שלא התחסנו: "מתפקידנו להתריע על המדרון החלקלק והמסוכן של פגיעה בזכויות… איננו רשאים עוד לשתוק… אנו קוראים לחדול באופן מיידי מכל הבחנה בין אנשים על סמך סטטוס התחסנות". האם באמת אין זה לגיטימי לפתוח פעילויות מסוימות רק לאלו שהתחסנו? הם נהגו באחריות, ואנשים אחרים בטוחים יותר בקרבתם. אם הבחנה בין מחוסנים לסרבני חיסון סותרת באופן חזיתי את תורת זכויות האדם, המסקנה אינה שההבחנה הזו פסולה, אלא שתורת זכויות האדם הקיצונית היא משובשת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבורות מסכנת את חיינו
– חשדנות צבועה: כשטוויטר פחות בטוח מחיסון
– את הקורונה צריך לנצח ביחד, בינתיים אנחנו מפסידים לבד
המסורת היהודית מדגישה את החובות שקודמות לזכויות. אין זה אומר שצריך לוותר על הצדדים הטובים של זכויות האדם; שפת החובות כוללת גם אותם. גם אם לאדם אין "זכות לחיים", מגן עליו הציווי "לא תרצח"; גם אם אין "זכות לקיום בכבוד", יש חובה לכבד כל אדם; גם אם אין "זכות לחופש דיבור", אסור להשתיק. כך הוא לגבי זכויות המייצגות מציאות מוסרית ממשית. זכויות אחרות הן המצאה קלושה, והתרגום לשפת החובות חושף זאת מיד. בחברה שלנו מקובל שכל רצון של כל אדם מוצג מיד כ"זכות", וקשה למצוא לזה הצדקה משכנעת. כאשר מנסים לתרגם את "הזכות להורוּת", למשל, לשפת החובות, אנו מגלים שקשה למצוא בסיס לדרישה שהסביבה תספק לכל אדם אמצעים להיות הורה בכל אופן שבו יבחר. אין זכות להורות, אך בהחלט יש ביהדות חובה להורות, שצביונה שונה בתכלית, והיא תביעה המופנית כלפי האדם עצמו. זו רק דוגמה לאופי השונה של עולם החובות.
נקודת המוצא של שפת הזכויות היא מוטעית. השפה הזו מניחה שהחברה האנושית היא אוסף של יחידים מבודדים המתבצרים באוטונומיה המוחלטת שלהם, ופונים לאחרים רק כדי להגן על זכויותיהם המדומיינות. זה רחוק מאוד מהמציאות הממשית שלנו. האמת היא שכולנו רקמה אנושית אחת, שכולנו תלויים זה בזה, ששום אדם איננו אי.
השופט האמריקני אוליבר וונדל הולמס אמר שהחופש שלי להניף את האגרוף מסתיים במקום שבו מתחיל האף שלך. אבל אנחנו מוקפים תמיד בשכנים, ידידים ועמיתים, וכמעט כל הנפה של אגרוף תפגע באף קרוב. חסידי הזכויות הקיצוניים טוענים שלחברה אין זכות לכפות על אזרחיה שימוש בחגורות בטיחות בזמן נהיגה, כי לכל אדם יש זכות לסכן את עצמו. המשפטנית מרי אן גלנדון כתבה כנגד הטענה הזו שנדירים הנהגים שאין להם ילד, הורה, רעיה או בעל; ושאם הנהג תובע הזכויות ייפצע קשה בתאונה, החברה כולה הרי תישא בהוצאות הטיפול בו.
תקופת המגפה מפריכה את ההנחה ההיפר־אינדיבידואליסטית של תורת הזכויות הקיצונית. הנגיפים מדלגים בקלילות על פני החומה הדמיונית שבין אדם לאדם. מבחינתם ברור שכולנו רקמה אנושית אחת. טוב שנכבד את הייחוד של כל אחד מאיתנו, טוב שנניח לכל אחד מרחב פרטי, טוב שנותיר לכל אחד את החופש לבחור איך יחיה את חייו, כמידת האפשר. אבל תורת החובות יודעת שמידת האפשר הזו אינה אינסופית. הפעולות של כל אחד מאתנו משפיעות על סביבתו, ולכל אחד יש אחריות על הסובבים אותו. לא טוב ולא כדאי להכריח אנשים להתחסן, אבל מתבקש לדרוש מכל אחד את המינימום המוסרי: אם קיבלת החלטה שעלולה לסכן אחרים, לפחות הֱיה נכון לשלם את מחיריה.
