באחד מערבי השבוע התאספנו כמה חברים מהשכונה לשיחת "מנייננו לאן". זה קרה אחרי שביישוב הודיעו שאפשר לחזור לבית הכנסת על פי מתווה של תו ירוק. פתאום זה הכה בי: זהו. חוזרים. לא עוד תפילות לקול ציוץ ציפורים. לא עוד קריאות מגילה בפארק על מחצלות. האם אני בכלל רוצה לחזור? המניין שנוצר מתוך הכרח, התמקם ממש בפתח הבית שלי וכבר זכה לשם "כיכר בודה־דיין", ומתברר שלא כל כך פשוט להיפרד ממנו ככה פתאום.
היו לנו ימים קסומים במניין הזה. כל כך התרגלנו למצב החדש, לקבל בשעת בוקר מוקדמת דפיקה בדלת עם בקשה להשלמת מניין. לקום בשבת בבוקר ולסחוב את כיסאות הפלסטיק עם שמנו עליהם. לקיים קידושים עם קיגל מחולק בצלחות. לשבת ולהתפלל יחד כל המשפחה, בלי מחיצה, בפשטות ובאגביות שכזאת. מעולם לא עשינו את הדברים האלה במניין הרגיל בבית הכנסת.
הדעות בסבב היו מגוונות. היו כאלה שאמרו שמיד כשבית הכנסת ייפתח לילדים הם מבחינתם חוזרים לתפילות כסדרן. אחרים הציבו סימן שאלה סביב העניין.
"שנים אני יושבת בתפילות", אמרה אחת המשתתפות, "זו הפעם הראשונה שראיתי את היד שמסמנת לבעל קורא את הטעמים. לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל, כי כל השנים הייתי מאחורי וילון".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא להיות כיפה אדומה: על זאבים והטרדות מיניות
– עת להקריב: מבחן הסולידריות הלאומית
– 17 שנה יחד: אין תחליף להיכרות הזאת
חבר אחר דיבר על מה שקרה לילדים שלו בעקבות המניין. "אני לא חושב שאי פעם הילדים שלי היו שותפים ככה בתפילה. נוכחים, מובילים קבלת שבת, יושבים איתי ומקשיבים לקריאת התורה. המחשבה שעוד מעט נחזור לבית הכנסת והכול ייגמר – הם ישחקו בגינה הסמוכה בזמן שאני אשב ואתפלל ורק יבואו ל'ימלוך' בשביל לקבל ממתק די מבאסת אותי".
משהו קרה לנו במניין הזה. גברים שמעולם לא חשבו להיות חזנים או לקרוא בתורה עלו פתאום לדוכן. נערים לקחו על עצמם "שני" ו"שלישי" כי לא הייתה ברירה. בשנה הזאת למדתי בפעם הראשונה טעמים של מגילה, עליתי לתורה עם בתי, שכבר יודעת לומר שקוראים לה "איה נעמי בת רחל". קראתי את "וזאת הברכה", לא הייתי מעלה על דעתי לעשות את זה בפורום אחר.
יכול להיות שאני גרה במקום פריבילגי. יכול להיות שבמקומות אחרים מניין החצר היה סיוט מתמשך. ייתכן שביישובים אחרים המחיצה היא לא שאלה שיש לדון בה. אבל יצא לי לשמוע גם מחוץ ליישוב שלי קולות של אנשים שהפרידה קשה עליהם. "יש לנו מניין משפחות מדהים", אמר לי חבר שגר בשומרון. "נעשינו חברים הכי טובים, מה יש לנו לחזור עכשיו לבית הכנסת, עם ההוא שכל הזמן מבקש שקט מהילדים ועם הזקן שמעיר לכל מי שעולה על הקריאות". יש אנשים שהתאהבו בפורום הקטן והמשפחתי שנוצר, אצל אחרים זו יכולה להיות הנוחות והקרבה לבית, שגרמה גם לחילונים ומסורתיים להצטרף פתאום. חברה אחרת סיפרה לי על מניין רחוב בירושלים שבכלל לא מעוניין לחזור לבית הכנסת שממנו התפצל.
משהו קורה בעולם היהודי, והתחושה היא שיש איזו טלטלה באוויר. רבים מצאו את עצמם מתפללים בפורמטים שבימים כתיקונם לא היו עוברים בבית כנסת אורתודוקסי רגיל, והשמיים לא נפלו עליהם.
גם לנשים קרה משהו בתקופה הזאת. המחויבות למניין יצרה תחושת שייכות. ככל שהשותפות שלהן בו העמיקה – אם זה בלקיחת משימות כמו אמירת דבר תורה וקריאת מגילה, ואם זה סתם בהזדמנות לראות את התפילה מקרוב ולא מתוך היציע, כל אלו גרמו לחלקן לפחות לבחון מחדש את המקום שלהן בבית הכנסת, ולתהות איך הן היו רוצות שהוא ייראה בעתיד.
גם בלי שאלת המניינים, מתישהו נצטרך לחשוב איך אנחנו רוצים שהעולם ייראה מעכשיו. איך, למשל, ייראו הפגישות שלנו? האם אנשים יקימו את עצמם מהבית כשכל כך פשוט לקבוע דברים בזום? האם אנשים יבואו להלוויות אחרי שהתרגלו לצפות בהן מהבית ולנחם דרך הווטסאפ? האם השמחות שלנו ייעשו קטנות מהרגיל? ואולי זה בעצם טוב וחסכוני? כל כך הרבה סימני שאלה מרחפים על העולם שצפוי לנו אחרי הקורונה.
למעלה בגבעה עומד בית הכנסת שלי. חודשים שלא הייתי בו. באיזשהו מקום בלתי מובן גם קצת מתחשק לי לפעמים לחזור למניין הישן והטוב. המניין הלא מושלם עם האנשים שדעותיהם אינן בהכרח דעותיי, ותפיסת עולמם לעיתים שונה משלי, אבל פעם בשבוע היינו נפגשים יחד, כקהילה, ואין לנו את זה עכשיו. אני רוצה שייעשו שינויים מסוימים בבית הכנסת, אבל לא הייתי רוצה שהקהילה שלי תתפצל, ואין לי מושג איך שני הדברים יכולים להתקיים גם יחד.
אני לא יודעת איך ייראו מעכשיו החיים הדתיים ביישוב שלי. האם יקום מניין נוסף, האם מנייני הרחוב יישכחו כלא היו, האם נצליח לשמר משהו מהקסם שהיה פה בימי הקורונה. אני רק יודעת לומר שמשהו קרה לנו בחודשים האלה, משהו שונה וטוב, וכדאי לפחות שנתחיל להקשיב לו.
