עד עכשיו רמזתי את זה פה ושם. בחצאי מילים. בהבלעה. לא כתבתי על זה מפורשות כנראה בגלל שזה חלק מהעניין, פשוט לא מדברים עליו מפורשות. לא קראתי לילד בשמו כמו שאומרים, ובישיבה מעדיפים את הגישה הזו של לא לקרוא לילדים בשמם. וגם אם נניח שבטעות קראת לזה בשם, אתה ממש לא מתכוון שכולם מסביב יעצרו פתאום ויקשיבו לך או ייתנו כתף, אתה סתם זורק את זה ככה לאוויר באמצע הסדר או בתור למקלחת, או במוצאי שבת ארוך של חורף, מצרף איזו אנחה כבדה וממשיך הלאה בחיים.
ישיבה זה מקום שממשיכים בו הלאה בחיים. מקום שלא עוצרים בו ליד דברים. פשוט ממשיכים ברוטינה של התפילות, הסדרים, הארוחות הדלות, השיעורים, שבתות־הישיבה, שוב תפילות, שוב סדרים ושוב ושוב, עד שאתה מתחתן.
יש מקום להבין את הגישה, הרי אם יעצרו ליד תחושות של כל אחד ואחד, אפשר לפזר את כולם הביתה ולסגור את המועדון. החיים בישיבה מושתתים במידה כזו או אחרת על התנהגות העדר, תעשה מה שכולם עושים ואל תשאל יותר מדי שאלות. תסמוך על הגדולים ממך שעשו את זה לפניך יופי טופי, תסמוך על ההוגים של השיטה שידעו דבר או שניים על חינוך ישיבתי או וואטאבר ומצאו את העדריות הזו מתאימה וראויה. ואם לא נאה לך יש ברוך השם המון ישיבות ״אחרות״ שנותנות יחס אישי ולב אוהב אם אתה כל כך זקוק. לך תסביר עכשיו שאתה לא רוצה ישיבה ״אחרת״ ואתה לא כזה ילד שצריך שילטפו אותו כל היום, אבל אתה בנאדם. ובתור בנאדם אתה לפעמים בדיכאון. דיכאון על כל צורותיו, רמותיו השונות והתחושות הנלוות לו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקווה חדשה צונחת בסקרים, וסער משנה כיוון
– חוזרים לחיים: מופעי התרבות שלא תרצו להפסיד
– ההכנסות ממיסים נשחקו: פחות דלק, יותר סיגריות
אני יודע, עדיין חודש אדר ועדיין מרבין ואדי הפורים עוד נישאים באוויר ומעלים חיוכים (עבור מי שלא חושב, כמוני, שפורים הוא החג הכי עצוב) אבל דווקא בגלל שזהו חודש השמחה אני חושב שאין הזדמנות טובה יותר לתת מקום מכיל גם לצד השני של הסיפור. אני רוצה להיות לפה עבור כל אלה שהרגישו אבודים ועצובים בתוככי הישיבה ולא מצאו מקום לפרוק ולספר. אני רוצה לכתוב בשמם של כל אלה שלא ידעו להסביר אפילו לעצמם מה הם בדיוק מרגישים ולמה הם לא מצליחים פתאום ללמוד או להתפלל.
לך תסביר עכשיו שאתה לא כזה ילד שצריך שילטפו אותו כל היום, אבל אתה בנאדם. ובתור בנאדם אתה לפעמים בדיכאון
אני רוצה לתת מקום של כבוד לאנשים שחיו לצידי במשך שנים ואולי התביישו להגיד סתם ככה לפני השינה "אני עצוב ואני לא יודע למה". הרי גם אני הדחקתי תחושות כאלה המון פעמים מחשש שהאווירה הגברית־צינית־ישיבתית לא תצליח להכיל את זה.
בישיבה אין פסיכולוג או יועץ חינוכי. הדבר הכי קרוב לזה הוא המשגיח, שלעיתים יכול להיות קשוב ולאפשר לך לצאת שבת הביתה, תודה רבה באמת, ולעיתים אחרות יכול להסתכל עליך כמו פרה שמסתכלת על רכבת (אני מת על הדימוי הזה ששמעתי לפני שנים מאיזה יהודי מבוגר בשוק ארבעת המינים) ולשלוח אותך בחזרה לבית מדרש – המקום שבו ״נפתרות כל הבעיות״.
לפני שנה בערך נפגשנו כמה חברים נשואים בחתונה של חבר. עמדנו במרפסת האולם, עישנו ושתינו מיץ תפוזים כמו בימים הטובים ודיברנו על החיים. די מהר התגלגלה השיחה לזיכרונות הזויים שלנו מתקופת הישיבה. זה סיפר שהיה מכין טוסטים עם מגהץ, זה סיפר איך הוא היה משחד את טוספאי המנקה בוופלים לימון שינקה לו את החדר פעמיים בשבוע, וכולנו נזכרנו וצחקנו ונזכרנו ורק אריה עמד בצד ושתק. אז פתאום שימי שתמיד היה קולני ומדובב קירות אמר לו, מה אריה? אין לך איזה סיפור? משהו? ואריה משך בכתפיים ושתק עוד כמה שניות ואז אמר בשקט ובביטחון שרק אחרי החתונה הוא הבין שבמשך תקופה ממש ארוכה בישיבה הוא סבל מדיכאון ולא סיפר עליו לאף אחד. כולנו שתקנו באחת והקשבנו לו, ואריה סיפר איך היה נכנס לתא השירותים בקומה של חדרי השיעורים, תא שבו היה החלון היחידי שמשקיף לנוף שמעבר לשכונה. כבישים, מכוניות, בניינים, מנופים, עננים, מטוסים חולפים, ציפורים נודדות. דברים הכי רגילים, כאלה שאפשר לראות גם כשיוצאים למכולת. אבל ככה אריה טיפל בעצמו, מסתגר בתא השירותים הקטן והמסריח, עומד על האסלה, פותח את האשנב ומסתכל משם על העולם. ״הייתי מזכיר לעצמי שיש חיים שלמים גם מחוץ לישיבה. שיש אנשים שאשכרה הולכים מכאן לשם ומשם לכאן וקונים גלידה ורבים על חניות ואולי מדוכאים כמוני ואולי מאושרים ממני, ואחרי כמה דקות ארוכות כאלה הייתי יוצא מהשירותים קצת יותר רגוע מאיך שנכנסתי ועד היום אין לי הסבר לזה״. ואני הסתכלתי על אריה העדין משתף אותנו בסוד שלו והבטחתי לעצמי לספר את הסיפור הזה יום אחד.
