הקורונה מביאה לקצה את היחסים בין הקהילות בחברה הישראלית, ובמיוחד את היחסים בין החרדים לקהילות האחרות. אפשר להאשים ולשנוא חרדים, אבל זה לא יוביל לשום מקום. דרוש שינוי עמוק ביחסים, אך כדי שהוא יקרה יש לנוע לעבר האחר.
התקשורת מראה לנו הלוויות גדולות והפרת הנחיות המונית, אך לא אמבולנסים של מד"א שברובם מתנדבים חרדים. בהסכת "חיות כיס" שוחח שאול אמסטרדמסקי עם איציק קרומבי, ושאל מדוע אין מספיק עובדים חרדים. זו שיחה שמבטאת תפיסה שגויה שרואה בחרדים קבוצת מיעוט מול רוב חילוני. אמסטרדמסקי מייצג את הרוב החילוני המדומיין, שכבר אינו קיים בישראל 2021.
אשליית הרוב החילוני מובילה לתפיסה הדיכוטומית של "חרדים לעומת חילונים", שרחוקה מאוד מהסוציולוגיה הישראלית כיום. במדד "לחיות יחד" מצאנו פערים ניכרים בגישה כלפי חרדים כאשר מפרקים את מה שנהוג להגדיר כ"חילונים" לשלוש קבוצות – דתיים, מסורתיים וחילונים. ההערכה והאמפתיה בין חילונים לחרדים היא הנמוכה ביותר (ציון 3 בקירוב, לעומת 5־7 בין כל שאר הקהילות), אך בין חרדים ובין דתיים ומסורתיים יש הערכה בינונית ומעלה. כלומר, המתח החברתי המרכזי הוא בין החילונים, 35 אחוזים מהחברה בישראל, ובין החרדים (כ־7 אחוזים). היחסים בין הדתיים (9 אחוזים) והמסורתיים (28 אחוזים) ובין החרדים הם אחרים. בהרכב הדמוגרפי הזה, אי אפשר להמשיך להתייחס לחרדים כאל מיעוט שיש לשלבו, אלא כאל שותפים שווים. ההגדרה "שילוב חרדים" מניחה מיעוט סביל, שהרוב המוביל והחזק צריך לפעול לשילובו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחירות ברצועה: חילופי תפקידים בהנהגת חמאס?
– תקווה חדשה צונחת בסקרים, וסער משנה כיוון
– ההכנסות ממיסים נשחקו: פחות דלק, יותר סיגריות
מקובל לדבר על שתי גישות באשר לתעסוקת חרדים: גישה אחת אינה דורשת מהחרדים להשתנות כדי להשתלב בשוק התעסוקה, וגישה אחרת שדורשת מהם להשתנות כדי להשתלב, למשל בוויתור על לימודים נפרדים באקדמיה. אני מציעה גישה שלישית: השתנות של החברה הכללית. השאלה מי בא לקראת מי מבוססת על הנחת המוצא שלפיה המצב הניטרלי הוא חילוני. אך חילוניות אינה ניטרלית, ומרחב ציבורי חילוני אינו ניטרלי. כאשר מגיעים לשיחה כשותפים שווים בשולחן, אי אפשר להתחיל אותה מאשליית הרוב החילוני.
גם הגישה שלפיה החרדים הם טפילים או "קבוצה גירעונית", נובעת מ"חילונוצנטריות". צריך להפסיק להפנות אצבע מאשימה, ולהתחיל בהכרה בתפקידם של החרדים ובשותפות בין המגוננים על המדינה ובין השומרים על העם היהודי (כל אחד לתפיסתו). צריך לנהל שיחה עמוקה על הנכסים התרבותיים והערכים שכל קהילה מביאה איתה. החרדים מובילים את ארגוני הסיוע, ההצלה, הפינוי והקבורה של כולנו. מעניין שדווקא מי שמחזיקים בתפיסות סוציאליות וברגישות תרבותית לגבי קהילות מגוונות, נעצרים כשזה מגיע לחלקם של חרדים בשותפות החברתית.
אם נוסיף לכל זה את התהליכים הסמויים מהעין שמתרחשים בחברה החרדית ואת המגוון החרדי, היינו שמים לב להתנהגות אחרת של המנהיגות החרדית המזרחית, או להתנהלות שונה של רב זה או אחר, ולא מאשימים בהכללה את כל הרבנים וכל החרדים.
על כולנו להכיר בכך שהפלא שהוא מדינת ישראל שייך לכולם, ושכולם בעלי הבית. אף אחד לא מבקש טובה, אף אחד לא כופה את תפיסת עולמו מתוך עליונות מוסרית או כלכלית, וכל קהילה מאפשרת לקהילות אחרות ולמנהיגות שלהן להוביל תהליכים פנימיים. וכן, אני מצפה שבהמשך למסר הזה יקום מנהיג דתי או חרדי וייקח אחריות על המקומות שבהם יש ליהדות בישראל כוח שפוגע בקהילות אחרות – הגיור של יוצאי בריה"מ, הזכויות של כולנו להתחתן באופן שווה ועוד.
אבל קודם כול וללא תנאי, אם נאמץ גישה אחרת שרואה בחרדים שותפים שווים, שרואה את הנכסים התרבותיים והרוחניים שהם מביאים לחברה הישראלית, שרואה את המגוון החרדי – אולי יתחיל שינוי, ותתחיל שותפות חברתית חדשה.
ד"ר גלי סמבירא היא ראש "תוכנית 120" לשותפות חברתית חדשה במכון שחרית
