"התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי". את המלים הללו אמר רמטכ"ל ששת הימים ורה"מ לשעבר יצחק רבין בטקס קבלת התואר ד"ר לשם כבוד שנערך מעל פסגת הר הצופים.
הנאום הזה חובר על ידי קצין החינוך הראשי דאז, אל"מ במיל' ד"ר מרדכי (מורל'ה) בר-און שנפטר השבוע בסמיכות לפרשת חטיפת הנשק מחייל צה"ל ליד לשפרעם. לכאורה אין קשר בין שני אירועים אלו, אולם בחינת הסחף האידיאולוגי שמאלה שעבר מורל'ה, יכולה לתת הסבר כלשהו למצבה של רוח הלחימה בצה"ל, או יותר נכון לחסרונה.
חשוב להדגיש ולהבהיר כי אין במאמר זה כל כוונה או רמז להטיל דופי או לפקפק באומץ ליבו של לוחם הקומנדו שנאבק לבדו בידיים חשופות מול מספר מחבלים. מטרת מאמר זה היא לברר מדוע לא השתמש החייל בנשקו האישי.
התשובה הפשוטה לשאלה זו היא כמובן דמותו של אלאור אזריה כפות באזיקים, יורד במדרגות בית הדין כאחרון העבריינים, ומשפטו המבוים. תמונה מחרידה זו נצרבה בתודעה הישראלית כה עמוק עד שגם החיילים הצעירים, שהיו בזמן האירוע בחברון נערים צעירים, הפנימו את הלקח והבינו את המצופה מהם, כפי שהוכח במקרה שלפנינו. התשובה המורכבת יותר היא המציאות היום במדינה, בה קצין חינוך שהיה כותב בסגנון של מורל'ה היה מוקע אל עמוד הקלון.
התהליכים הממושכים שהובילו לשורת המקרים שבהם נמנעו חיילי צה"ל מלמלא את תפקידם אל מול האויב, נובעים מהשינוי בתפיסת האויב כפי שהיא משתקפת אצל בר-און: ב-1970 אמר בראון על ארגון "מצפן" כי "אין אלה אלא כנופיית בוגדים שנתנו יד לאויבי המדינה ומבקשי נפשה. הגיעה השעה להוריד את המסווה מעל פניהם ולהודיע בפשטות כי 'מצפן' כמוהו כ'פת"ח'". כעבור כ-15 שנים הסביר בר-און "את סירובו של חלק מהציבור הישראלי להשתכנע שפניו של אש"ף לשלום… במוגבלותם של הבלתי משתכנעים: אין להם הפתיחוּת, התחכום והמבט קדימה האופייניים לתנועות השלום".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
לא חוזרים מהחל"ת: "אנחנו מגדלים פה דור עצלן",
חוזרים לחיים: מופעי התרבות שלא תרצו להפסיד
בחזרה לעתיד: איך תיראה המלחמה הבאה?
מרכיב נוסף שפוגע באופן שיטתי ברוח הלחימה הוא הספרות הישראלית שבה ניכרת תחושת האשם על עצם קיומו של צה"ל. דוגמה לכך מופיעה בספרו של חתן פרס ישראל דויד גרוסמן, "חיוך הגדי": "אי אפשר להמשיך ולקרוע כך אנשים צעירים ורגישים. אי אפשר להלעיט אותם מינקות בערכים אנושיים ונעלים ויחד עם זאת להורות להם להרוג, ואפילו למען מטרה צודקת…"
שיבוש מערכות ערכי זה שבו לוקה החברה הישראלית חלחל עמוק לשורות צה"ל ופגע במוראל הלוחמים. על חשיבותו של המוראל לתפקוד הצבא כבר עמד טולסטוי בספרו "מלחמה ושלום", וכך הוא מגדירו: "במלחמה כוח-הצבאות… איננו אלא הכפלת כמותו באיזה דבר שאין לכנותו מפורש, באיזה X נעלם… זה הלא הוא רוח-הצבא, היינו רצונם… של האנשים המהווים את הצבא להיאבק ולחרף את נפשם… רוח-הצבא הוא המכפיל, הפועל על ההמון, הנותן את תוצאות הכוח".
ה-X הנעלם בצה"ל שמשפיע על מורל החיילים הוא המוסר, כפי שכבר קבע בן-גוריון "מלחמתנו עומדת על הבסיס המוסרי". היעדרו של תוקף מוסרי או ערעורו של המוסר פוגעים במורל הלוחמים ומרפים את ידיהם.
המערכה לקִעקוע מוסריותו של צה"ל החלה עוד בעיצומה של מלחמת השחרור ע"י הסופר ס. יזהר בסיפורו "השבוי" שניסה לפגוע במיתוס הל"ה. המאבק כנגד המגמות לקעקוע זה, ככל שהוא מתנהל, ארוך ומתיש, ולכן נדרשת פעולה דרסטית שתעצור את הסחף התפקודי הבסיסי שמתרחש בצה"ל. ייתכן והתנצלות של הרמטכ"ל בפני אלאור אזריה תוכל להיות צעד ראשון בשינוי הכיוון המסוכן שאליו צועד צה"ל.
