כמעט שבוע עבר מאז הריאיון עם ארז דריגס, והרוחות מסרבות להירגע. אחרי כל ההתנצלויות והרכנות הראש עדיין נותרו אנשים שמתעקשים להמשיך לחבוט בו גם אחרי שהוא כבר מרוח על הרצפה ושותת דם. "כן, אבל", הם מסייגים. אבל אל תתנו לו להופיע. אבל אל תאמינו לו שזו התמכרות. אבל אל תאהבו אותו בטעות, ואל תשכחו לו את התקופה שבה היה מנוול.
אז מה כן עושים עכשיו עם דריגס? מה דינו של מי שעשה הכול על פי הספר: הודה בטעות, התנצל, הלך לטיפול, מנהל היום זוגיות יציבה, לקח אחריות.
במשך 21 דקות הוא ישב מול דנה וייס והכה על חטא. הוא סיפר לה שהפעם הראשונה שבה העז ללכת לקנות קפה הייתה רק באותו בוקר, אחרי ימים ארוכים של הסתגרות. הוא יכול היה "להיעלם לשנה" כמו שהמליצו לו לעשות, אבל לא – הוא בחר להתייצב מול המצלמות, בידיעה שגם אחרי הריאיון הזה ימשיכו לחבוט בו.
ואת כל זה עושה אדם שמעשיו ממוקמים בסקאלה הקלה של ההטרדות המיניות. מעשים שאינם חמורים מספיק בשביל להיכנס לקטגוריה פלילית. דריגס לא אנס, לא כפה את עצמו פיזית על אף בחורה, הוא בסך הכול גבר אחד מיני אלפים שניהל התכתבויות סליזיות באינטרנט. הסיבה היחידה שההתכתבויות האלה פורסמו היא, ובכן, כי דריגס התפרסם, ולבחורות האלה היה חשוב להעמיד את הדברים על דיוקם. שזה בסדר, ולגיטימי. אבל אם מעמידים דברים על דיוקם צריך לעשות את זה עד הסוף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צימרים יוקרתיים לזוגות בלבד בצפון הארץ
– בג"ץ: העברת פרטי לא־מחוסנים זו שחיקת הזכות לפרטיות
– לא חוזרים מהחל"ת: "אנחנו מגדלים פה דור עצלן"
אי אפשר להציב את דריגס בקנה אחד מול אנשים כמו חנן גולדבלט. חייבת להיות סקאלה. חייבות להיות פרופורציות. ארז דריגס הוא לא אנס, הוא בחור שהתנהג כמו מנוול. אולי גם הייתה לו התמכרות, לא ניכנס לזה, אבל זה בכלל לא משנה.
מה שכן משנה הוא מה אנחנו לוקחים מריאיון שכזה, ואפשר לומר שהיו בו שני היבטים חשובים. הראשון הוא שהריאיון שם זרקור ראשון על כל מה שמתרחש במרחב האינטרנטי, ומראה כיצד אנשים הופכים לחסרי רגישות כאשר הם מתחבאים מאחורי מקלדת, וכמה קל להם להיגרר לשיח לא הולם ולפגיעות וירטואליות.
"אם נדמה לנו שיש רשימה של אנשים רעים שברגע שנסיים לסמן עליהם וי אז סיימנו את הסיפור, אנחנו טועים", קובע דריגס בריאיון, "יש כאן מחלה, והיא לא הולכת לשום מקום. יש כאן ילדים ונערים שגדלים לתוך האינטרנט, לתוך הפורנו, לתוך הטינדר. הדייט הראשון שלהם יהיה מהטינדר, ככה הם לומדים לדבר עם בחורות… מבחינתם זו הנורמה. ואני חושב שכדאי שנתחיל לדבר על הדברים".
ההיבט השני הוא שאלת המחילה הציבורית. דריגס מציג בריאיון מודל של כפרה על חטא ולמעשה שואל – איך ראוי לתגמל את מי שכן מכיר במעשיו ולא מתחמק מהם? "אני חושב שצריך להיות לזה משמעות", הוא טוען, "אחרת מה? זה לא משנה אם אתה לוקח אחריות או לא לוקח אחריות. אם אתה ההוא שאומר 'אני לא אפיפיור' או אתה ההוא שאומר 'זה לא אני בכלל כי עשו לי', אז אין שום משמעות לא לתיקון, לא לכפרה, לא ללקיחת אחריות. אני חושב שצריכה להיות להם משמעות".
דריגס מציב מראה לקמפיין מי טו ושואל מה הלאה. אחרי שהפניתם את האצבע המאשימה, גרמתם לאדם להסתגר בביתו, שמתם עליו אות קין של מטרידן והוא הפנים את הדברים, התנצל וגם עושה צעדים אופרטיביים כדי לא לחזור להיות מה שהיה, מה הלאה? תמשיכו לחבוט בו? אם כן, אז למה שגברים אחרים יבחרו בעתיד להתוודות ולהכות על חטא? למה להם לנהוג ככה, אם בכל מקרה התוצאה תהיה נידוי ציבורי? למה להם להתאמץ אם אין בעולם המי טו אפשרות לכפרה ולמחילה, ואולי גם לתגמול מסוים עבור מי שבוחר לא להכחיש?
קמפיין מי טו מאוד מצטיין בניקוי אורוות, אבל הוא לא מקדיש מחשבה לרעיון ההזדמנות השנייה. ולמה זו טעות? כי בעולם מסתובבים הרבה אנשים כמו דריגס, והיחס למקרה שלו ישפיע במידה רבה על המוטיבציה שלהם להכיר במעשים שלהם ולהשתנות. אם אנחנו מעוניינים שיתר הגברים הללו ירצו להפסיק להיות כאלה, מוכרח להיות תמריץ. הם צריכים לדעת שיש תוכנית יציאה, גם אם בדרך יעברו כמה רגעים לא נעימים.
כנראה שחלקכם לא תסכימו איתי אבל אני דווקא הייתי רוצה לראות את ארז דריגס שב למסך. אולי גם בשלה העת להציב שם דמות של גבר שמתמודד עם האשמות על הטרדה מינית ואת הדרך שהוא עושה מרגע הפיצוץ ועד לשינוי ולכפרה. ראוי שיהיה בטלוויזיה סיפור כזה. אם דריגס ייעלם מהמסך לבלי שוב בשם העיקרון והנחרצות, אז לא עשינו כלום. אבל אם הוא יחזור אליו אחרי תקופת צינון מסוימת והקהל כן יקבל אותו, זה יהיה מסר לכל המנוולים האחרים בסביבה שאפשר, כדאי ומשתלם לחזור בתשובה.
