פרשות ויקהל-פקודי מסיימות את פרק בניית המשכן. כל הקורא בפרשות אלו תמה על החזרה לכאורה על האמור בפרשות תרומה-תצווה. אמנם פרשות תרומה-תצווה עסקו בציווי על המשכן ובגדי הכהונה, ופרשות ויקהל-פקודי עוסקות ביישום הדברים, אך לכאורה היה די בפסוק אחד לתאר זאת, כגון: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה'".
נוסף על כך יש לתהות על פתיחתה של פרשתנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". מדוע ראה לנכון משה רבינו להקהיל את כל עם ישראל? ובלשון המדרש בילקוט שמעוני: "מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד". כמו כן, יש לברר מה היה תוכן הדברים באותו מעמד מיוחד.
כדי לענות על שאלות אלו יש להקדים ולברר מה בכלל עניינו של המשכן. הרמב"ן מבאר ש"סוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני – שוכן עליו בנסתר". המשכן איננו רק המקום בו נועד משה רבינו עם הקב"ה המשכן ממשיך את מעמד הר סיני, כאשר במרכזו לוחות הברית שניתנו בסיני, ודבר ה' ממשיך להישמע מבין שני הכרובים. לפי זה מובן מדוע בתום מעמד הר סיני פסקה קדושת ההר: ההתגלות האלוקית שהייתה בראש ההר עוברת למשכן, ותלווה את עם ישראל עד מקום הקבע בירושלים, ממנו לא תזוז עוד השכינה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"מי שמגמגמים בנושא הכיבוש, שלא יטיפו לעמדות 'ליברליות'"
זרם ביהדות או דת חדשה? הרפורמים הרחיקו את עצמם
מוסדות דתיים זקוקים לחשיבה מחדש בחינוך מיני
אלא שאז התרחש חטא העגל, וכתוצאה מכך אומר הקב"ה לעם ישראל: "כי לא אעלה בקרבך". התכנית האלוקית להשראת השכינה בתוך העם – מבוטלת. משה רבינו מבין את חומרת העניין, ומבקש: "אם אין פניך הולכים – אל תעלנו מזה", "אם נא מצאתי חן בעיניך ה', ילך נא ה' בקרבנו". ללא השראת שכינה – בטל ייחודו של עם ישראל ביחס לעמים: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". ארבעים יום של תחינה ובקשה.
פרשתנו נאמרה למחרת יום הכפורים, בתום השהות השלישית של משה רבינו על ההר. למשה רבנו יש הודעה חשובה ומרגשת לעם: חוזרים לתוכנית המקורית, חוזרים להשראת השכינה, חוזרים לבניית המשכן! "הנה אנכי כֹרת ברית, נגד על עמך אעשה נפלאות", ומבארים רשב"ם, ספורנו, מלבי"ם ועוד – הברית עליה מדובר היא ברית מחודשת על ההליכה בתוך עם ישראל. לפיכך, כפי שמעמד הר סיני היה בהקהל – "יום הקהל", בו נתאספו כל עם ישראל תחת ההר, כך הבשורה על החזרת השכינה לתוך העם, והמשכיותו של מעמד הר סיני במשכן – נעשית בהקהל.
לפי זה ניתן להבין גם את משמעותה של מצוות "הקהל" בכל שבע שנים, אז קורא המלך את התורה בפני כל העם. אירוע זה הוא מעין חזרה על מעמד קבלת התורה. דבר דומה מצאנו גם בפורים, בו נאמר "והיהודים אשר בשושן נקהלו". השפת אמת מבאר ש"הִקהלות" זו עומדת בבסיס דרשת חז"ל שבאותה עת "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" – חזרו וקבלו עם ישראל על עצמם את התורה מחדש.
אולם האם יש גם קשר פנימי-מהותי בין ה"הקהלה" לבין קבלת התורה? על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומרים חז"ל – "כאיש אחד בלב אחד". דומה שאין זה מקרה. קבלת התורה מחייבת אחדות. מדוע? הגמרא במסכת ברכות כורכת יחד את אחדות ה' – "ה' אלוקנו ה' אחד", באחדותו של עם ישראל – "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". גילויו השלם של הקב"ה בעולם דורש את אחדות ישראל. חטא העגל הוא עבודה זרה, המפצלת את הופעת האחדות של ה', וממילא פוגעת גם במסר האחדותי של עם ישראל. על מנת לתקן ולבטל את השפעתו של חטא העגל – יש להקהיל את העם מחדש. באופן זה תוכל גם השכינה לשרות מחדש.
בין פרשות תרומה-תצווה לפרשות ויקהל-פקודי מצוי חטא העגל. בניית המשכן לאחר חטא העגל אינה 'המשך' של הציווי הקודם המופיע בפרשות תרומה-תצוה. הציווי בטל עקב חטא העגל, והתחדש בפרשתנו. הבנייה עכשיו – היא בנייה חדשה המבוססת על ההקהלה החדשה, על ההכרה הלאומית החדשה של חשיבותו של המשכן, וחשיבותה של האחדות הלאומית כדי לאפשר את בנייתו. יהי רצון שנזכה במיוחד בימים אלו לתוספת אחדות, ומתוך כך להארה גדולה של השראת שכינה.
