המארחת, המלצר ואני בשש אחרי המגפה

האנושות חוותה לא מעט תקופות קשות בתקופה הקצרה שהיא איתנו. מלחמות, אסונות טבע, מגפות ועוד אסונות רבים ומגוונים שעשו בה שמות. לו הייתי חי באירופה של שנות העשרים, הייתי מחכה שמלחמת העולם הראשונה תיגמר כדי שילדיי יוכלו לחיות בעולם טוב יותר. לו הייתי חי בתקופת הדבר השחור הייתי מחכה שהמגפה תיגמר כדי ששלפוחיות לא יאכלו את הגוף שלי ואחנק מבליעת דם. אבל אנחנו חיים בעידן אחר. האסון הגדול ביותר שנחת על האנושות בימינו הוא הקורונה. ואני חיכיתי שהיא תיגמר לא כדי לחמוק ממוות בייסורים ולא למען ילדיי, אלא בשביל הזכות האלמנטרית לשבת בבית קפה.

אתם רשאים לזלזל, אבל בתי קפה הם הרבה יותר מעוד מקום ששותים בו קפה ומשלמים עליו הרבה. בתי קפה מייצגים באופן מושלם את התקופה הנפלאה שאנחנו חיים בה. לא סתם הם הפכו לכלי נשק בידי מחנות פוליטיים. בכל פעם שטילים עפים בדרום ממהר מחנה פוליטי אחד לקונן על בתי הקפה המלאים בתל־אביב. בכל פעם שסוגיית "כיבוש" עולה לשיח ממהר מחנה פוליטי אחר לקונן על האדישות הישראלית האכזרית המשתקפת ביושבי בתי הקפה. הם סוג של מראה. כשהם מלאים סימן שטוב פה. וגם כשיש בעיות, איפה מדברים עליהן? בבתי הקפה.

ההתקהלות מותרת

והשבוע, אחרי המתנה ממושכת, הם סוף־סוף נפתחו. התרגשתי. הטקס התחיל כשנכנסתי לחנות האפליקציות והורדתי את אפליקציית הרמזור של משרד הבריאות. תקתקתי כמה מספרים ובתוך דקה הונפק לי דרכון מתחסנים ירוק. אני מוכן להישבע שמיד עלה באפי ריחה של ארומת קפה בינונית ויקרה. זנחתי את חולצת הטריקו הרגילה שלי ושמתי על עצמי מכופתרת. עם כל הכבוד, אני לא מתכוון לחנוך את החזרה לבתי הקפה בחולצה בשלושים שקל. מגיעה להם חולצה בחמישים. אחרי השידור ברדיו צעדתי לעבר מרכז רמת־החייל, ומרחוק כבר ראיתי אנשים יושבים בבית הקפה האהוב עליי. לא לוקחים קפה לספסל בחוץ, לא מתקשרים לבית הקפה כדי להזמין סלט למרות שהם נמצאים מטר מהקפה רק כי אסור לפי איזה חוק מטופש. אשכרה יושבים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שלוש שנים בלי אבא: אולי מתוך הכאב יצמח זיכרון טוב
– המגפה הקורקטית: המקום שבו כולנו נפגעים
– המלצת הלא דוקטור: קחו את המחטים בפרופורציות

התקרבתי לאט, מושך את הזמן לקראת החוויה. הגעתי למארחת, ונתתי בה מבט של יואו, כמה התגעגעתי. היא השיבה במבט של כמה תהיו. אמרתי לה אחד, היא שאלה בפנים או בחוץ. אמרתי לה בחוץ, כי אני מפחד מהווריאנט הדרום־אפריקני. מה זה וריאנט, היא שאלה, אז אמרתי לה שככה קוראים למוטציה של הנגיף. היא תהתה אם יש לי עוד פרטים משעממים או שאני רוצה לשבת. כמה התגעגעתי לאנטיפתיות של המארחות.

התיישבתי בשולחן מחוץ לבית הקפה, ומלצר נחמד ניגש אליי עם תפריט. קמתי לחבק אותו. הוא ויתר, הניח את התפריט על השולחן ונסוג. קראתי את התפריט. כמה התגעגעתי למחירים המופקעים. אין סימן טוב יותר למותה של מגפה מאדם שמוכן לשלם 62 שקל לסלט. אבל לא התכוונתי לקפוץ מיד לשלב האוכל: הזמנתי הפוך וסודה. אמרתי למלצר שייקח את הזמן: בכל זאת, התגעגעתי גם לעצבים על הזמן שדרוש כדי להביא לשולחן סודה וקפה, מה ביקשתי כבר.

אחרי שתי דקות הוא חזר. מאכזב, אבל לא התכוונתי להתלונן. לגמתי מהקפה ומהסודה, 30 שקל שמעולם לא היו טעימים כל כך. אנשים התחלפו בשולחנות מסביבי, ועם כל אורח חדש החלפתי מבטים של "תודה שבאתם", כאילו אני מינימום מחתן בת ולא סתם יושב בבית קפה טריוויאלי. בשולחן שמאחוריי החלה להתפתח שיחה בין שתי נשים נחמדות שבעלה של אחת מהן ממש מעצבן את האחרת בגישה שלו. הן דיברו בלחש, כנראה בשל הפרטים העסיסיים, ואני עשיתי מה שכל ישראלי שהתגעגע לבתי קפה היה עושה: התרכזתי והקשבתי טוב יותר. האמת, בעלה יצא אפס.

טעם החופש

אחרי הסודה והקפה הלכתי לשירותים בבית הקפה. בדרך עברתי בדלת, ליד המארחת האנטיפתית, ושלפתי מהכיס את הטלפון כדי להציג לה את הדרכון הירוק כאילו אני סוכן מיוחד בדרך להציל בת ערובה מפוחדת. היא פתחה לי את הדלת, וניגשתי בזחיחות לשירותים כאילו אני מי שהמציא את החיסון.

אחרי שתי דקות יצאתי וחזרתי לשולחן. סימנתי ביד למלצר. אפילו לזה התגעגעתי. הזמנתי סלט טונה ב־62 שקל, והפעם המלצר התחשב בי והתעכב קצת עם ההזמנה. הרגשתי כעס מתוק ומרגיע. שתי הנשים מאחוריי התחלפו במשפחה נחמדה עם שני ילדים. ילדים, אגב, יכולים לשבת רק בחוץ, כי הם עדיין לא מחוסנים. מה שמוכיח: עם כל ההכפשות כלפיה, הקורונה עשתה גם כמה דברים טובים.

סיימתי את הסלט והזמנתי חשבון. המלצר הגיש לי אותו, ופתחתי אותו לאט כמו שאבא שלי היה עושה אחרי שכל המשפחה אכלה במסעדה מזרחית על חשבונו. הנחתי את כרטיס האשראי וסגרתי את התיקייה המוזרה שחשבונות מוגשים בתוכה. כשהמלצר הגיע, אמרתי לו שייקח טיפ של 4 אחוזים לרגל הירידה באחוז התחלואה. הוא לא הבין את הבדיחה אז מהבושה אמרתי לו שייקח 20 אחוז. הוא חייך אלי ונפרדנו לשלום. קמתי משולחני ויצאתי משערי בית הקפה מאושר כמו שלא הייתי כבר הרבה זמן.
בדרך הביתה עוד התענגתי על הטעם של הסלט היקר מדי שמילא את פי. לחופש מעולם לא היה טעם טוב יותר. קורונה, הגעת לחיינו בסערה; פחדנו שתהרגי את כולנו, שתהרסי לנו את החיים, תגמרי לנו את הפרנסה ותדפקי לנו את החינוך של הילדים; ואת ניסית לעשות את זה, והובסת. כמו שנחליאלי מבשר על בוא הסתיו, גם את סופך בישר משהו: מי היה מאמין שזה יהיה סלט טונה.

הכותב מבקש לציין שאם אחוז התחלואה יעלה, החיסונים יתגלו כלא מועילים וכולנו כן נמות בסוף, הוא מתנצל בפני הקורונה על הזלזול ומבקש שתרחם עליו. עמך הסליחה.