בעבר הלא כל כך רחוק, העונה הזו בשנה התאפיינה אצלי בשני דברים: ניקיונות לפסח וחיפוש אחר שמלות וחליפות חגיגיות לילדים לכבוד החג המתקרב.
בקשר לניקיונות, אני כבר עמוק שם – נוברת, ממיינת, בלי לוותר גם על הפינות השכוחות והבלתי נראות. אני רק מקווה שלא אסיים מוקדם מדי, וזה הרבה יותר מדאיג מלסיים בלחץ.
בעניין בגדי החג והקניות, הייתי רוצה לשתף בתובנה ובבקשה.
בערב פסח בשנה שעברה, כשכולם חזו באימה את סוף העולם המתקרב ומיהרו לחנות הקרובה להצטייד בחבילות נייר טואלט מכל צבע וסוג, אני חיפשתי חנות בגדים פתוחה. סירבתי בתוקף להכיר בכך שלילדיי ולי לא יהיו בגדים חדשים לפסח.
זה כנראה צורך הישרדותי בסיסי, כדי להצליח לשמר את המוכר והידוע, ולומר שהכול יהיה בסוף בסדר. אין באמת שום סיבה להילחץ, וגם אם נמות כולנו – לפחות שיזכרו אותנו בבגדים חגיגיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כל ספה צריכה סיבה
– מלכה, זה מה שאת
– מה שמותר לאלמנה: כשהתקינות הפוליטית יוצאת מהמשחק
אמנם ידעתי בוודאות שאת החג נחגוג בבית, ללא אפשרות לטייל או לפגוש אנשים. אבל עניין הבגדים היה עקרוני. עשיתי שמיניות באוויר כדי לקנות לכל אחת שמלה אחת לפחות, וסט בגדים לכל בן.
זה לא היה קל ודרש הרבה חיפושים ותחנונים לאנשים יודעי סוד, שיוכלו ללחוש לי באוזן מאיזו חנות עושים משלוחים גם לחוות־גלעד. וברוך השם, הודות לאינטרנט, לחנות של חברים טובים ולתפילות העזות שהכול יתאים למרות שנקנה לפי העין ובלי למדוד, המשימה הושלמה.
גם לעצמי דאגתי לבגד מחנות שסמכתי עליה, ואחרי שיחת וידאו עם המוכרת היא הסליקה לי אותו לאוטו בשקית אטומה ומחוטאת משל הייתה זו תרופה יוקרתית. יש שיטענו שהקנייה לא הייתה ממש מוצלחת אבל נו… זה מה שהיה.
שירת הקניונים
הייתי די חריגה במאמצי רכישת הבגדים אשתקד. רבות מחברותיי הסתפקו בקניית מטפחת או אפילו רק פיג‘מה לכבוד החג. אבל באופן כללי, אני יודעת שחרגתי מהמקובל השנה בעניין הלבוש, כשהכרחתי את הילדים לקום בכל בוקר ולהתלבש. לא הרשיתי לאף אחד להישאר בפיג‘מה בשעות היום, אפילו אם לא יוצאים מהבית. כזאת אני: על אף היותי ואחשה מהכפרים, אי אפשר להסיר מתוכי לגמרי את האירופית הצרפתייה הקלאסה.
במאמר מוסגר, אציין שאין לי שום דבר אישי נגד פיג‘מות. להפך – אני בעדן לגמרי ומחזיקה בעצמי קולקציה מכובדת. אבל מה שנועד ללילה, נשאר בלילה.
לענייננו, השנה אני מרגישה קצת אחרת. אני מניחה שכולם די מיצו את עניין הפיג‘מות, ואם מסתכלים סביב־סביב, חוץ מפריחת הפרגים והחרציות אפשר להתחיל לראות גם חנויות נפתחות. מנערות מעל מדפיהן אבק של כמעט שנה שלמה ללא דורש, ממש כמו פטריות אחרי הגשם.
עם זאת, באופן מוזר דווקא השנה משהו בי מבקש בפסח כן להישאר בפיג‘מה, ולא לרוץ לקנות בגדים חדשים. כי אם יש משהו שאפשר לומר עליי השנה, זהו זה: קצב החיים שלי נרגע.
אל תיבהלו, לא כיביתי את המנועים, אני לא באמת יכולה לעשות את זה. אירועי חיי ממשיכים לתת ביצועים לא רעים מבחינת מהירות וזריזות. אני עדין ממלאת את היומן וברוך השם לא משתעממת. אבל בלית ברירה, השנה הורדתי הילוך בהמון תחומים. נשארתי הרבה יותר בבית ופעמים רבות יכולתי ממש לראות אותי בוחרת להחמיץ דברים שבעבר לא הייתי מעיזה לפספס.
אני לא יודעת אם המגפה והשלכותיה נותנות בי את אותותיהן, ואני גם לא בטוחה שהתופעה הזו תישאר איתי הרבה זמן. אבל לאחר שנה שלא יכולתי לצאת מהבית בכל עת שרציתי; לא יכולתי להיכנס לחנויות, להסתובב בהן ולצאת בלי לקנות דבר; לא יכולתי להכניס ילדה לתא מדידה עם ערמת שמלות שתמדוד ונחליט כבר כי מאוחר ועוד לא קנינו נעליים; לאחר שנה כזו – שבה הכול היה הרבה יותר פשוט והסתדרנו עם מה שיש – חלק בי מבקש להפוך את הפשטות להרגל.
נכון, המחזה של אנשים מסתובבים בקניונים, בוחרים פריטים ועומדים בקופות הוא מרנין, אפילו קצת מרגש, ומכניס לאווירת סוף מגפה חגיגית. וגם, אין כמו לשבת עם שכנות לקפה ולשתף בסיבוב שופינג מוצלח ובזיל הזול כי הכול במבצע. אבל אם אפשר, אם זה לא קשה מדי, שלא יהיה בלחץ.
אני לא רוצה להיות מחויבת, לפני החג, לוודא שלכל ילד תהיה חולצה שתואמת לגרביים שתואמים לשרוכים שתואמים לכיפה. שיהיה מותר להסתובב עם אותו הבגד מלפני שנתיים ולומר: “לא הרגשתי צורך להתחדש”. ושיהיה בסדר גמור להחליט שהשנה באופן אנחנו מתחדשים דווקא בפיג‘מות.
אני יודעת שהמגפה הזו לא ממש מאחורינו. עוד צפויים לנו אתגרים בקשר אליה, ואני בטוחה שההפתעות שיגיעו יהיו מוזרות או מקוממות לא פחות מאלו שהגיעו בשנה החולפת. אבל הייתי רוצה שעוד לפני שנקבור אותה ונהפוך אותה לטראומה שכולנו נעדיף לשכוח, נצליח לשמר ממנה את מה שעשה לנו טוב. את מה שצמחנו ממנו. למשל את האטת קצב השופינג.
אני מאמינה שבסוף הילדים שלי ישכנעו אותי לקנות להם משהו לחג, ואני מאמינה שאעשה זאת בשמחה ובהתרגשות. ותנוח דעתכם, אני סומכת על אמא שלי ועל חמותי שידאגו גם לפיג‘מות חמודות לכל אחד.
אבל הלוואי שאם לא אמצא הכול, ארגיש בכל זאת – אם אצליח – שהחג שמח, חדש וחגיגי, ממש כמו שצריך להיות.
