האגודה הפביאנית, שקמה באנגליה בסוף המאה ה־19, שאפה לקדם מדיניות סוציאליסטית בדרכים לא מהפכניות. הפביאנים קראו לשלב בממשל היבטים של "מומחיות" (מהזן הסוציאליסטי כמובן) עם הסכמה דמוקרטית. בניגוד ללהט המהפכני של הרדיקלים באותה תקופה, הם הציגו שמאלנות מהולה בגישה דמוקרטית, מעין סוציאל־דמוקרטיה עם מגע שמרני.
עד כאן טוב ויפה, אבל האמת היא שלפחות לחלק מחברי האגודה הפביאנית הדרישה הדמוקרטית הייתה מן השפה ולחוץ. כך למשל טען גרהאם וואלאס, חבר בולט באגודה, בחיבורו "טבע האדם בפוליטיקה": "מספיק עם הכשל האינטלקטואלי. פוליטיקה היא רק במידה זעירה תוצר של חשיבה מודעת: היא ברובה עניין של תהליכים תת־מודעים של הרגל ואינסטינקט, פיתוי וחיקוי". משום כך, "האומנות האמפירית של פוליטיקה מורכבת במידה רבה מיצירת דעה על ידי ניצול מכוון של היסקים תת־מודעים ולא־רציונליים".
במילים אחרות, וואלאס לא באמת האמין בדמוקרטיה, אלא ביכולתו לנתב את דעת הקהל לכיוונו באמצעים לא רציונליים. ואכן, אי אפשר להכחיש שיש לפוליטיקה ממד לא רציונלי ניכר. מעבר ליצרים ולרגשות שמשפיעים עלינו, ישנן גם שלל הטיות קוגניטיביות שקובעות את האופן שבו אנו מעבדים מידע וחושבים. אנשים רבים, מכל הקשת הפוליטית, רואים מציאות שונה ומעבדים אחרת את העובדות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קמפיין הייטק חדש: הטכנולוגיה נרתמת למען קידום נשים
– 4 טיפים למי שמאמץ גור כלבים
– לא חוזרים מהחל"ת: "אנחנו מגדלים פה דור עצלן"
למשל, סקר שנעשה ב־1996 על הגירעון הפדרלי בארה"ב, מצא שרוב הרפובליקנים בטוחים שבמהלך כהונתו הראשונה של ביל קלינטון הגירעון עלה; בפועל הוא התכווץ מ־255 מיליארד דולר ל־22 מיליארד. במקביל, סקר שנעשה ב־1988 מצא שרוב הדמוקרטים בטוחים שמצב האינפלציה הורע במהלך כהונתו של רייגן; בפועל האינפלציה ירדה מכמעט ארבעה־עשר אחוזים לקרוב לארבעה.
ומה אצלנו? הקמפיינים הפוליטיים בסיבוב הבחירות הזה מציגים את סער, לפיד ובנט, כמי ש"יאחדו", "יתקנו" ו"ירפאו", את ה"שברים" וה"שסעים" של החברה הישראלית. כאיש ימין שמרני־ליברלי, יש לי סלידה מהרעיונות האלה. תעמולת ה"תיקון" וה"ריפוי" של חולאי החברה והשחיתות היא מבית מדרשו של השמאל הפרוגרסיבי. מאפלטון ורוסו, דרך מרקס ולנין, ועד אובמה וקמלה האריס, הפרוגרסיבים רואים בשלטון כלי להנדסה חברתית רפואית. הם רוצים את הכוח כדי להציל אותנו מעצמנו.
עד כמה הגישה הזאת רלוונטית בכלל לישראל? לדעתי מעט מאוד, מכמה סיבות. ראשית, בכל הכבוד, הפוליטיקה שלנו פתולוגית הרבה יותר מאשר החברה הישראלית. המחשבה ש"יתקנו" אותנו פוליטיקאים מקצועיים, שמטרתם האמיתית היא לכבוש את כס ראש הממשלה, מגוחכת.
לא רק שהמוסר של הפוליטיקאים שלנו מתחיל ונגמר במה שיקדם אותם ל"בלפור", הם גם עסוקים ביניהם בשלל מריבות מכוערות, דרמטיות ומטופשות בנוסח תוכניות ריאליטי. אם יש בישראל "שסעים" פתולוגיים, הם לא בין מגזרי החברה, אלא בין הפוליטיקאים לבין עצמם. הם הזקוקים ל"ריפוי", בזמן שהחברה הישראלית חשה בטוב ומתלוצצת עם רופאיה.
אם יש בישראל "שסעים" פתולוגיים, הם לא בין מגזרי החברה, אלא בין הפוליטיקאים שעסוקים ביניהם בשלל מריבות מכוערות ומטופשות בנוסח תוכניות ריאליטי
מעבר לכך, המסד העובדתי של הטענה שקרי. כמו בכל חברה גם אצלנו יש שוליים רדיקליים, אבל הם מיעוט קטן. אנחנו מתווכחים זה עם זה, ורבים וכועסים, אבל רוב גדול של העם בישראל לא שונא ולא חולה. למעשה, החברה הישראלית היא מושא לקנאה עולמית. לאורך שנים עולה ממצא עקבי ויציב בכל מדד השוואתי בינלאומי שבודק את העניין: ישראל היא אחת המדינות המאושרות ביותר בעולם. אלו העובדות. אז יש לנו קומץ ממורמר שמנסה להציג תמונה שחורה, אבל הבעיה היא של מי שקונה אותה.
רעיון ה"תיקון" מרתיע מבחינה נוספת. העמדה השמרנית מטבעה רואה גם את הטוב הקיים, ולכן מבקשת לא רק לשפר אלא גם לשמר. בנוסף, השמרנים לא טוענים שבקצה הדרך מחכה לנו אור גדול. השמרנות מתונה וריאליסטית גם בשיפוט המציאות וגם בהבטחות האוטופיה.
הפרוגרסיבים, לעומת זאת, נמצאים בקצה הסקאלה בשני הכיוונים. מבחינתם המצב הקיים הוא גיהינום, והפתרון, שיגיע אחרי שיופקדו על תיקון החברה, יהיה גן עדן עלי אדמות.
כפי שמצאנו אצל הפביאנים, ההבדל הזה איננו אידאולוגי, אלא נוגע יותר לסגנון, לאופי ולהרגלי מחשבה והתנהלות פוליטיים. הוא לא מבחין בדיוק בין ימין לשמאל, אלא בעיקר בין שמרנות לרדיקליזם. למרבה הצער בישראל, שבה הבדלי המזג הללו לא נחשבים משמעותיים מבחינה פוליטית, אנשי ימין רבים מאמצים הרגלי מחשבה ואופי רדיקליים.
השפעה לטווח קצר
נשוב לאי־רציונליות בפוליטיקה. איך מתמודדים איתה? קודם כול, מכירים בה. למשל, דוגמה נוספת ומטרידה למדי. מתברר שיש לנו נטייה לשפוט את הכשירות של אנשים על פי המראה שלהם. אלכסנדר טודורוב, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת שיקגו, ערך שורת ניסויים שבהם מצא מתאם מובהק בין תוצאות של בחירות פוליטיות לשיפוט כשירות המועמדים על סמך תמונותיהם בלבד. למרבה התדהמה, הספיקה חשיפה של עשירית השנייה בלבד כדי לנבא בשיעור גבוה הצלחה בבחירות.
מגוון של הטיות, אם כן, הופכות את הבחירות למשחק לא רציונלי ואת תעמולת הבחירות לאפקטיבית. אבל אל ייאוש. אסור להגזים. האי־רציונלי אינו התמונה השלמה. אכן, ישנה הטיה, אפילו רבה, אבל, וזה מה שחשוב: אפשר להתמודד איתה ולמזער אותה.
הטיות שכאלה מתאפיינות בהשפעה לטווח קצר יחסית. לכן תעמולת בחירות רגישה מאוד לתזמון, ומכאן גם נגזרת ההתמודדות איתה. כשהפוליטיקה נבחנת לאורך זמן, מאפייני המציאות שאנו חיים בה – מדד רציונלי בהחלט – משפיעים יותר מכל תעמולה. הצלחה לאורך זמן נוטה לייצר דפוסי הצבעה שמרניים, בעוד הכישלון מייצר אהדה למהפכות.
משום כך השאלות החשובות ביותר בפוליטיקה נוגעות להנהגה ומדיניות בטווח ארוך, במדדים רחבים והשוואתיים של הישגים מול כישלונות. זה כנראה הרבה פחות מסעיר מ"רק ביבי" או "רק לא ביבי", "אשב עם העבודה", "לא אשב עם סמוטריץ'", "איזה מקום אדרוש ברוטציה", ואיזה מהנדס חברתי בעיני עצמו "יתקן" ו"יאחד" אותנו. זה מן הסתם גם פחות מרגש מתמונות מרוטשות של מועמדים, סאונד־בייטס וקליפים, שבשבות תעמולה, גן עדן וגיהינום.
מצד שני, איש לא אמר שהשמרנות מלהיבה, אלא רק שהיא יעילה. הבחינה המרוחקת והמתונה הזאת מתרחקת מהקולני, הבולט והצעקני, כדי לבחון את מצבנו האמיתי במדדים שונים, ולשאול מה אפשר לשפר. אין כאן ניצוצות קמפיין וצבעי תעמולה זוהרים, אבל בהצלחתנו בשיפוט הרציונלי הזה נעוץ המשך חוסנו, שגשוגו ואושרו של העם היהודי בארץ ישראל.
